מדיניות או מוסר?

המדינאי והפילוסוף הפוליטי האיטלקי נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי, שפעל וחי בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, מי שהיה, למעשה, ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבינלאומיים המודרניים, מזוהה יותר מכל עם האמירה ש'פוליטיקה ומוסר לא הולכים ביחד'. לא בטוח שזה הציטוט המדוייק. במאמר על 'מקיאווליזם', האידיאולוגיה הקרויה על שמו, במילון היסטורית המושגים של אוניברסיטת וורג'יניה, יש ציטוט שונה במקצת: "אין להגביל פעולות פוליטיות על ידי שיקולים של מוסר".

מדינת ישראל עמדה בשבוע וחצי האחרון, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפני אחת הדילמות הקשות ביותר, בדיוק אותה דילמה שהציב מקיאוולי: האם להגביל פעולות פוליטיות על ידי שיקולים של מוסר. גלונים של דיו שפכו הפובליציסטים השונים בתקשורת הישראלית, במאמריהם בעד ונגד התמיכה ברוסיה או באוקראינה. גם הממשלה, באופן טבעי, התחבטה בדיוק בשאלה שהעלה מַקְיַאוֶולִי, האם להגביל את החלטותיה המדיניות והפוליטיות על ידי שיקולים של מוסר.

אני מתקשה להיזכר בהיסטוריה הישראלית בהתלבטות כה קשה בפער שבין מדיניות ומוסר. אולי רק שאלת היחס לטבח שביצעו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, משתווה לדילמה הזו.

זו דילמה לא פשוטה. בשאלה האם מדינת ישראל חייבת להתייצב אוטומטית לצד המערב בהנהגת ארה"ב התומך באוקראינה, או לשמור על נייטרליות קולנית - לכל טיעון שיישמע יישלף מיידית טיעון נגדי לא פחות משכנע.

מוסר מול מוסר

נטיית הלב הטבעית של אזרחי ישראל בשבוע האחרון הייתה לעם האוקראיני, הצד החלש בעימות וגם הצודק, שהותקף בלא כל הצדקה מדינית או מוסרית. מה עוד שמדינת ישראל, מיום הקמתה, היא חלק מהגוש המערבי, הדמוקרטי, שמנהיגה ארצות-הברית. ישראל חייבת רבות לארצות הברית. בעיקר כשבמאה ה-21, חיסולה של מדינה מוכרת חברה באו"ם לא יכול להתקבל כדבר לגיטימי. צ'כיה, אפגניסטן – כל זה שייך לעבר. לפני 31 שנים, כשסדאם חוסיין כבש את כוויית, ארה"ב בראש כוח בינלאומי שיחררה את המדינה מהכיבוש. 

בסופו של דבר החליטה הממשלה להצטרף לגינוי של רוסיה באו"ם. זה לא היה מובן מאליו, ובצדק. החיים הם דבר מורכב, ובוודאי החיים המדיניים. ביידן עצמו, להזכיר, לא מוכן לשלוח את הצבא האמריקני להגנת אוקראינה, והוא מסתפק בסנקציות ובגינויים, שספק עד כמה באמת מסייעים לאזרח האוקראיני הפשוט. האמריקנים, וגם לא מעט ישראלים, מסבירים לנו אין ספור פעמים שגם בין מדינות ידידות יש לפעמים 'מחלוקות' וזה טבעי ומובן – כמו בנושא הסכם הגרעין עם איראן, למשל. אז הנה עוד מחלוקת בין שתי הידידות. הרי לא מדובר כאן בהתקפה כלפי ארצות-הברית עצמה.

גם זה שיקול של מוסר: היחסים עם רוסיה מאפשרים לצה"ל, כבר כמה שנים, לפעול בחופשיות ברחבי סוריה ולפגוע באמצעי לחימה המוברחים אליה – כאלו שיעדם להרוג אזרחים ישראלים. האם הרצון להגן על אזרחי ישראל איננו שיקול מוסרי לא פחות משהוא מדיני? האם ההגנה על חיי אזרחים ישראלים לא פחות מוסרית מלהגן על אזרחי אוקראינה?

"ואיך נשכח את באבי-יאר ואת צחוקם המהדהד" (יורם טהרלב, השיר 'אנחנו ואתם')

הנטיה הישראלית לתמוך במותקף הצודק, תולדת האופי המוסרי של העם היהודי, השכיחה את העובדה, שדווקא עם העם האוקראיני יש לעם ישראל חשבון דמים ארוך שנים. יהודי אוקראינה סבלו מפוגרומים ואנטישמיות גואה משך מאות שנים. כבר לפני 374 שנים סבלו היהודים מפרעות קשות ביותר, מלוות במעשי אכזריות נוראים, הלו הן פרעות ת"ח ות"ט בימי המרד בפולנים שיזם מנהיג הקוזאקים בוגדן חמלניצקי ימ"ש, שנחשב לאחד מאבות האומה האוקראינית. בין 40 ל-50 אלף יהודים נרצחו בפרעות אלו. 

120 שנה אח"כ, בשנת 1768, נערכו פרעות ביהודים על ידי ההיידמקים, שהיו כנופיות של קוזאקים. החל מסוף המאה ה-19 נערכו פוגרומים בהשראת הממשל. ראשיתן ב'סופות בנגב', אותם פוגרומים שנערכו בחודשים אפריל-מאי 1881 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית, בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה. אלו הפרעות שהביאו לעליה הראשונה בסדרת העליות לארץ ישראל אחרי יסוד התנועה הציונית.

ב-1919 וב-1920, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הייתה אוקראינה לזירת מלחמה בין כמה צבאות שונים, שכולם ערכו מעשי טבח ביהודים. לפחות 50,000 (100,000 נחשב למספר סביר) יהודים נרצחו, ורבים נאנסו ועונו, בפוגרומים שנערכו בתקופת סימון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וקרסה תוך זמן קצר.

האם הרצון להגן על אזרחי ישראל איננו שיקול מוסרי לא פחות משהוא מדיני? האם להגן על חיי אזרחים ישראלים לא פחות מוסרי מלהגן על אזרחי אוקראינה?

במלחמת העולם השניה, כשהעם היהודי עמד נדהם מול 'העולם' – ארה"ב, אם לדייק - שהעדיף שיקולים מדיניים על פני מוסר, בסירוב להפציץ את אושוויץ ולחסל את עיקר מכונת ההשמדה הנאצית, באוקראינה הכבושה בידי הנאצים רבים מהיהודים כלל לא נלקחו למחנות השמדה. הם נרצחו על אדמת אוקראינה בהמוניהם, וגופותיהם רוכזו בבורות על ידי יחידות האס-אס ומשתפי פעולה אוקראינים. 

לאחר כיבוש קייב בספטמבר 1941 כונסו כל יהודי העיר ונשלחו להוצאה להורג לתוך בורות ירי שנחפרו ביער לא רחוק מן העיר. ברצח השתתפו כוחות איינזצגרופן נאצים ומשתפי פעולה מקרב האוכלוסייה המקומית האוקראינית. ב-29 וב-30 בספטמבר (ערב יום הכיפורים תש"ב) נטבחו בבאבי יאר 33,771 יהודים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הנאצים רצחו בבאבי יאר רבים נוספים: צוענים, חולים מבית החולים הפסיכיאטרי ע"ש פבלוב, שבויי מלחמה סובייטיים ואזרחים רבים שנרצחו בשל סיבות טריוויאליות כהפרת סדר, ועוד.

החל מיולי 1943, קיבלו חיילי ה-אס. אס. הוראה להעלים את כל הראיות לרצח בבאבי יאר. על מנת להעלים את הראיות, נשרפו הגופות, עבודה שבוצעה בכפייה על ידי אסירי מחנה הריכוז סִירצק, אשר כמאה מתוכם היו יהודים. עבודת הטשטוש הנאצית כה הצליחה, עד שלא נשאר זכר לקברי ההמונים בבאבי יאר, ולזמן רב לא הוקמה במקום כל אנדרטה לזכר הנרצחים.

המספר המשוער של היהודים שהושמדו על אדמת אוקראינה מגיע ל-900,000. בסוף שנות ה-90 איפשרה הגישה לארכיונים הסובייטיים אומדן מדוייק יותר של אוכלוסיית היהודים לפני המלחמה כך שדיטר פוהל העריך כי 1.2 מיליון יהודים נרצחו, והערכות עדכניות יותר אף הגיעו ל-1.6 מיליון.

ב-19 בספטמבר 1961, במלאת עשרים שנים לטבח, פירסם המשורר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, בן לאב גרמני ולאם אוקראינית, את הפואמה 'באבי יאר'. את השיר חיבר לאחר ששב מסיור בקייב. הייתה זו היצירה הראשונה בברית המועצות שהביעה את הביקורת על קשר השתיקה השלטוני על השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט, בעת מלחמת העולם השנייה, תוך השתתפות פעילה של משתפי פעולה. הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. יבטושנקו לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של רוסים ואוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הכרוכה בזהות הרוסית לפני הקמת ברית המועצות. 

עד כאן סקירת האנטישמיות האוקראינית. ומכאן לאיפכא-מסתברא: האם היום אוקראינה היא מדינה אנטישמית? לא יותר מגרמניה, פולין או כל מדינה אירופאית אחרת. נשיא אוקראינה הוא יהודי שמעולם לא הסתיר את זהותו היהודית, ואת הזדהותו עם מדינת ישראל. 

האם ההיסטוריה האנטישמית של אוקראינה מחייבת לסלוד ממנה גם כיום? לא בהכרח. לא נשכח, אבל כן נסלח – בתנאי שלא נשכח. מדינת ישראל, להזכיר, התפייסה בתוך דור אחד עם המדינה שהיתה מוקד הנאציזם, גרמניה, בסיסמה הנכונה שטבע בן-גוריון 'יש גרמניה אחרת'. אם יש גרמניה אחרת, יש גם אוקראינה אחרת. 

מדינת ישראל מחוייבת מבחינה מוסרית להתקומם מול כל מלחמה יזומה ובוודאי מכל פגיעה באוכלוסיה אזרחית חסרת ישע – באופן שלא יפגע באינטרסים שלה עצמה! 

אם ישנה החלטה שעננה מוסרית כבדה מרחפת עליה, זו החלטת רשות ההגירה, לא לאפשר לפליטים מאוקראינה להיכנס לישראל. הדמוגרפיה הישראלית לא היתה קורסת מקליטת עשרה אוקראינים שנמלטו מהמלחמה וביקשו מקלט בישראל, וגם לא מעשרת אלפים כאלו. דווקא מדינה שהעלתה על נס את חסידי אומות העולם, לא יכולה לנהוג ברגל גסה בפליטים הנמלטים ממאורעות המלחמה.

היהודי הנודד - מהדורת תשפ"ב

מעניין כמה אנשים זוכרים ששם העיירה היהודית אנטבקה בפאתי קייב באוקראינה, שמככבת כעת בחדשות כמקום סיוע לפליטים יהודיים, לקוח מהספר טוביה החולב, היהודי הנודד המיתולוגי בספרו של שלום עליכם. הספר הקלאסי שעובד לסרט 'כנר על הגג' (חיים טופול, זוכרים?) ולהצגה 'טוביה ושבע בנותיו'.

גם טוביה הספרותי היה פליט אחרי שגורש מכפרו אנטבקה. בהבדל אחד - כל כך משמעותי: לטוביה לא היתה מדינה יהודית, ולא היו אירגונים יהודיים שיטפלו בו ובשבע בנותיו. באנטבקה של ימינו מסייעים למאות פליטים יהודיים ממלחמת רוסיה-אוקראינה, גם בעזרת נציגים של המדינה היהודית. טוביה החולב, היהודי הנודד הספרותי, היגר לאמריקה. ליהודים באנטבקה היום יש בקצה המסע יעד מובהק: מדינת ישראל.