מגילת העצמאות קובעת את העדיפות היהודית

השבוע לפני 75 שנה, עמד דוד בן-גוריון בבית דיזנגוף בתל-אביב, וקרא את מגילת העצמאות בטקס ההכרזה על מדינת ישראל. אני מניח שבן-גוריון לא העלה על דעתו באותו יום, כשעתיד המדינה שזה עתה קמה הטריף את דעתו, שכעבור 75 שנה יהיה המסמך הזה אחד הנושאים הכי מדוברים בוויכוח הציבורי הישראלי, שחברי כנסת יציעו לקבע אותה כחוק יסוד, והמוני מפגינים יצעדו ברחובות איתה ועם דגלי ישראל.

אני סקרן לדעת כמה מבין המפגינים באיילון ובקומות אחרים, תחת כרזת מגילת העצמאות, באמת קראו לעומק את המגילה המכוננת הזו. אם היו מתעמקים בה, ייתכן שהיו מגיעים למסקנות אחרות, כמוני.

כי מגילת העצמאות קובעת חד משמעית, שבנושא הלאומי יש יתרון מובהק לאזרחים היהודים על פני אלו שאינם יהודים.

כשמדברים על שיוויון, צריך לעשות הפרדה מוחלטת בין שיוויון אזרחי לשיוויון לאומי – ואת ההפרדה הזו עושה מגילת העצמאות! המילה שיוויון, המילה הכי מדוברת בחודשים האחרונים, מוזכרת במגילת העצמאות פעם אחת בלבד, במשפט "מדינת ישראל... תקיים שיוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". השיוויון החברתי, שיוויון אזרחי, מתבטא בראש וראשונה בחמשת המ'מים של ז'בוטינסקי שפירסם בשנת 1934 במאמר 'הגאולה הסוציאלית': מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. את אלו חייבת המדינה לספק לכל אזרחיה בלי שום אפליה, בשיוויון מוחלט. לכך מתווסף השיוויון המדיני, כלומר הפוליטי, המעניק זכות לכל אזרח ישראלי, ללא הבדל דת גזע ומין, לבחור ולהיבחר לכנסת – בתנאי שהוא מקבל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

כן, יהודית ודמוקרטית, ולא 'מדינת כל אזרחיה' רחמנא ליצלן: מול הפעם היחידה שהמילה שיוויון מופיעה במגילה, המילה 'יהודי' מופיעה 20 פעם בהקשרים שונים, פעמיים מתוכם בהקשר החשוב ביותר - מדינה יהודית: באיזכור כי "ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל", ובמשפט הסיכום המכונן: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". כאן אין שיוויון. כאן יש עדיפות ברורה ללאום היהודי – על פי מגילת העצמאות. המשמעות המעשית היא שסמל המדינה יהיה לנצח מנורת בית המקדש כציורה על שער טיטוס. שדגל המדינה, זה שהונף בחודשים האחרונים ברבבות בחוצות רחובות ישראל, יהיה בצבעי כחול לבן כי זה הצבע המקורי של הטלית, כפי שכתוב בספר במדבר ט"ו ל"ח "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת", ובמרכזו הסמל היהודי המובהק מגן דוד. והמנון המדינה יושר לנצח במילים 'נפש יהודי הומיה' ו'ארץ ציון וירושלים'.

וכמובן – חוק השבות, שנותן עדיפות ברורה לכל יהודי בעולם לעלות ארצה ולקבל אזרחות – רק למי שהוא יהודי. לא ניכנס לוויכוח הנצחי 'מיהו יהודי'. אבל ברור שערבי או פלשתיני איננו יהודי.

על רקע השיעור הזה, גם אני מוכן לצעוד ברחובות עם מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, ולאמץ אותו כחוק יסוד.

בקבינט המדים לא חשובים

בספרו האוטוביוגרפי 'פנקס שירות' (עמ' 418) כותב יצחק רבין על שמעון פרס, שהתמודד מולו לראשונה על ראשות הממשלה בשנת 1974: "ראיתי פגם מוסרי ממדרגה ראשונה, שמפלגת העבודה תציע למשרה הפוליטית הבכירה בישראל מועמד, שלא לבש את מדי צה"ל. לא היה ראש ממשלה בישראל שלא לבש בשעתו מדי צבא. בן גוריון ואשכול שירתו בגדוד העברי, כביטוי להגשמה אישית של השתתפות פעילה במלחמתו של העם היהודי. גולדה מאיר זעקה מרה, על כי אין מגייסים נשים לגדודים העבריים והתקוממה נגד האפליה בכל להט רוחה. משה שרת התגייס לצבא התורכי וראה בכך מילוי חובה של יהודי, תושב ארץ ישראל, תחת השלטון העותומני".

הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי בשבועות האחרונים את הטענה, שהקבינט הביטחוני מסוכן למדינה כי יושבים בו אנשים 'שלא עשו צבא'. כך למשל אמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בראיון לאתר 'כל רגע' ב-28 בפברואר: "אני מסתכל על הקבינט שלו‏ ושואל מי אלה האנשים שישלחו אותי לסכן את החיים שלי? אנשים שחלקם לא שירתו בצבא, שהבנים שלהם לא משרתים בצבא... חלק מהאנשים שם הם על גבול ‏הלגיטימיות של לשלוח חיילים לסכן את חייהם".

אז רבין מגלה לנו שגם שמעון פרס, האליל המיתולוגי של השמאל הישראלי, לא שירת בצבא. וגם גולדה מאיר לא שירתה בצבא כידוע, למרות דבריו של רבין. האם זה באמת פוסל מלהיות מקבל החלטות ברמה הלאומית? ערב מלחמת יום הכיפורים, דווקא לגולדה מאיר, זאת שלא היתה בצבא, היתה 'תחושת בטן' מול הגנרלים שסבבו אותה, שמדינת ישראל ניצבת בפני מלחמה קשה. וכך היא מעידה על עצמה בספרה האוטוביוגרפי 'חיי' (עמ' 308): "איך זה יכול להיות שאני עדיין מפחדת כל כך שמלחמה עלולה לפרוץ בזמן שהרמטכ"ל הנוכחי, רמטכ"ל לשעבר (דיין), ראש אמ"ן, ועוד רמטכ"ל אחד לשעבר (חיים בר-לב), כולם רחוקים מלהיות בטוחים שאמנם תפרוץ? אחרי הכל, כולם מצביאים בעלי ניסיון רב, אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים. לכל אחד מהם היה עבר צבאי מפואר... אם כן, מדוע זה אני עדיין חרדה כל כך? שמא אני מכניסה איזה רעיון במוחי? לא היתה לי תשובה על שאלותי.

"כיום אני יודעת מה הייתי צריכה לעשות. הייתי צריכה להתגבר על ההיסוסים שלי... באותו בוקר של יום השישי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי שלי ולצוות על גיוס...". סוף ציטוט מספרה של גולדה.

לגדי אייזנקוט וחבריו כדאי להזכיר, שגם ראש הממשלה הקודם וראש האופוזיציה דהיום יאיר לפיד לא באמת 'עשה צבא'. הוא שירת ככתב צבאי בעיתון 'במחנה' בסדיר ובמילואים. אביגדור ליברמן, שהיה שר הביטחון, שירת שירות מקוצר כמש"ק הגמ"ר ובמילואים עבר הסבה לתותחן. מנהיגת מפלגת העבודה הנוכחית מירב מיכאלי שירתה בגל"צ ותרומתה היחידה לביטחון המדינה היתה כשהציעה את השם גלגל"צ.

ואם מתעקשים לספור לובשי מדים בקבינט הנוכחי, שר החוץ אלי כהן השתחרר בדרגת רב סרן בחיל האוויר. שר האנרגיה ישראל כץ שירת כקצין בצנחנים, והשתחרר מצה"ל בדרגת סרן. שר המשפטים יריב לוין  שירת ביחידה 8200 שבחיל המודיעין, עסק בתרגום חומרים מהשפה הערבית, ולאחר מכן היה מפקד מגמה באולפן לתרגום ערבית. שרת התחבורה מירי רגב שירתה בדוברות צה"ל והגיעה לדרגת תת-אלוף כדוברת צה"ל, אבל דווקא בתפקיד הזה קשה לי להביע איזו הערכה כלפיה, כדוברת 'ההתנתקות' תחת הרמטכ"ל דן חלוץ. כעיתונאי אני הכרתי אותה לראשונה כשהיתה סגן-אלוף, ראש מחלקת יוזמות בדובר צה"ל – ובתפקיד הזה היא פעלה, להערכתי, בהצטיינות יתרה. מירי רגב היא דוגמה מצויינת לתיזה, שכל קצין נעצר בקידום שלו דרגה אחת מעל ליכולת שלו.

דווקא בצלאל סמוטריץ', המותקף הראשי, התגייס לצה"ל בגיל 28, ושירת במשך שנה וארבעה חודשים בזירת מרכז בחטיבת המבצעים של המטה הכללי. לעומתו אריה דרעי לא עשה צבא באמת. הוא שירת שירות מקוצר ברבנות הצבאית, ולמרות זאת הוא נחשב כיום גם בעיני האופוזיציה לוותיק והמנוסה בקבינט הביטחוני, עד כדי כך שגם בלי שהוא שר הוא מוזמן לישיבות הקבינט, כמו השבוע.

שירות צבאי או לחילופין שירות לאומי, הוא חובה של כל אזרח במדינת ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין – וללא פשרות. גם לימוד תורה לא יכול להיות תחליף לשירות צבאי. מדינת ישראל, כמדינה, צריכה להתייחס באופן לא שיוויוני להיעדר השיוויון בשירות, ולתת עדיפות למי ששירת אותה על פני מי שהשתמט מכך (אני לא מדבר על מי שנבצר ממנו מסיבות בריאותיות לשרת את המדינה בכל דרך שהיא).

אבל ביחס לחברי הממשלה או הקבינט, כאן אין משמעות לשאלה אם חבריו השרים 'עשו צבא' או לא. זו שאלה לא רלוונטית. נקודת המוצא היא טיב השיקולים שהם שוקלים לפני קבלת החלטות, עד כמה הם מסוגלים לנתח את המציאות המדינית והביטחונית, לפרוש יריעה רחבה של שיקולים, ולקבל החלטות בצורה שקולה, ברוגע ובלי התלהמות. זו צריכה להיות נקודת ההתייחסות לממשלה או לקבינט הביטחוני. מה דעתי, על הרקע הזה, על הקבינט הנוכחי? את זה נשאיר לפעם אחרת.

חג עצמאות שמח לכל קוראי 'חמוש במקלדת', לקוראי 'מצב הרוח' ולכל עם ישראל.