לצרף את סוריה להסכמי אברהם

אם נשיאה הנוכחי של סוריה אחמד א-שרע, שמכונה 'אל ג'ולאני', מעוניין באמת ובתמים להגיע להסכם עם ישראל, ואולי אפילו להצטרף ל'הסכמי אברהם' – ממשלת ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות, ולהזמין אותו בכל הרצינות להיפגש עם נתניהו על מנת להגיע להסכם בין ישראל וסוריה, על בסיס 'הסכמי אברהם'.

השבוע היו פירסומים כי הנשיא הסורי דורש תמורת ההסכם נסיגה ישראלית מהשטחים שתפסה באיזור החיץ שהיה בשליטת האו"ם על פי הסכם ההפרדה בין ישראל וסוריה משנת 1974, אבל אינו דורש נסיגה מרמת-הגולן. אם זה נכון, זו כבר התפתחות משמעותית, שהנשיא הסורי, שכינויו 'אל-ג'ולני' – הגולני, כדי לבטא את הזיקה למשפחתו שנמלטה מרמת הגולן במלחמת ששת הימים – לא דורש נסיגה ישראלית מהגולן תמורת הסכם, עניין שהיה בנשמתם של הנשיאים אסד, האב והבן.

אז אחרי שוויתר על הגולן, צריך אל-ג'ולאני לעשות עוד ויתור טריטוריאלי קטנטן, ממש לא משמעותי, ולוותר גם על נסיגה ישראלית מאיזור החיץ על פי הסכם ההפרדה. אם יסכים – זו תהיה עדות ניצחת לכך, שטהורות כוונותיו לשלום עם ישראל, למרות עברו הטרוריסטי. זו תהיה הצהרת כוונות החלטית יותר מכל הצהרה על דבר הסתלקותו מהסיסמה: 'לא נעצור בכיבוש דמשק; תחנה הבאה ירושלים'.

כל המהות של 'הסכמי אברהם', להזכיר, הוא הסכם שלום ללא ויתורים טריטוריאלים. איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן – כל אחת מהן בתורה, חתמה על הסכם שלום מלא עם ישראל, בלי לדרוש איזשהו ויתור טריטוריאלי ישראלי מינימלי. בלי לדרוש אפילו 'מס שפתיים' של 'אופק פלשתיני'. הוויתור היחיד שישראל עשתה לטובת ההסכמים, ויתור שאסור להקל בו ראש, הוא דחיית החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון.

על הבסיס הזה, מוזמנות גם סוריה וסעודיה להצטרף להסכמים. מבחינת סוריה, מדובר באינטרס סורי לא פחות מאינטרס ישראלי. סוריה יכולה ליהנות מרווחים מצויינים ברמה הבינלאומית, מדיניים וכלכליים, אם תצטרף להסכם, גם ללא נסיגה ישראלית כלשהי, גם מאיזור החיץ, ובראש וראשונה מכתר החרמון. שווה לג'ולאני לנסות.

כדאי לשים לב לנקודה משמעותית: איזור החיץ בין ישראל וסוריה, על פי הסכם ההפרדה בין שתי המדינות שסיים את מלחמת יום הכיפורים, איננו בריבונות סורית. הריבונות נלקחה כשכבשנו את השטח במלחמת יום הכיפורים. בהסכם נקבע במפורש, כי "כל השטח מזרחה מקו א' (קו הגבול של ישראל – ח"ה) יימצא תחת מינהל סורי, ואזרחים סוריים יחזרו לשטח זה. (ההדגשה שלי – ח"ה). שימו לב: מינהל סורי – לא ריבונות סורית. ובהמשך נקבע כי "השטח בין קו א' ובין הקו המצויין במפה המצורפת כקו ב', יהיה איזור ההפרדה. באיזור זה יוצב כוח משקיפי האומות המאוחדות לעניין ההינתקות... כל הכוחות הצבאיים הסוריים יימצאו מזרחה מן הקו המצוין כקו ב' במפה המצורפת".

כך שכוחות צה"ל לא כבשו אחרי קריסת שלטון אסד שטח ריבוני סורי, אלא שטח שהוא תחת מינהל סורי. כך הוא היה מעל 50 שנה. גם אם הן מבחינת סוריה והן מבחינת המערכת הבינלאומית קו הגבול המערבי יותר, הקו הכחול, הוא קו הגבול.

כוחות צה"ל לא כבשו אחרי קריסת שלטון אסד שטח ריבוני סורי, אלא שטח שהוא תחת מינהל סורי. כך הוא היה מעל 50 שנה. גם אם הן מבחינת סוריה והן מבחינת המערכת הבינלאומית קו הגבול המערבי יותר, הקו הכחול, הוא קו הגבול

אמת, ההשתלטות של צה"ל על איזור החיץ מנוגדת להסכם הפרדת הכוחות, כיוון שנאמר בו במפורש כי "כל הכוחות הצבאיים הישראליים ימצאו מערבה מן הקו שצוין כקו א' במפה המצורפת", וכרגע כוחותינו נמצאים מזרחה מהקו הזה. אלא שההסכם הזה כבר לא קיים. בז' בכסלו השנה, 8 בדצמבר 2024 הודיע נתניהו כי "האיזור הזה נשלט במשך קרוב ל-50 שנה על-ידי אזור חיץ שהוסכם עליו ב-1974, הסכם הפרדת הכוחות. ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם". בכך הגיע לסיומו הסכם הפרדת הכוחות. בכך נפתח פתח להסכם חדש בין ישראל וסוריה.

בדיוק כמו 'הסכמי אברהם', זו בדיוק ההזדמנות להחיות את הסיסמה הוותיקה: 'שלום תמורת שלום'.

בדרכו המוסרית של חנן פורת ז"ל

בראש חודש אדר ב' תשמ"ד, 5 במרס 1984 פרש חבר הכנסת חנן פורת ז"ל מהמפלגה בה כיהן בכנסת, 'התחייה'. רק שנתיים וחצי הוא כיהן כח"כ. באופן חריג ולא מקובל אצל פוליטיקאים, הוא התפטר לא רק מהמפלגה אלא גם מהכנסת, בנימוק שהמנדט אינו שלו אישית אלא של המפלגה. 'תמים פוליטי', כינו אותו במערכת הפוליטית. כעבור יומיים, בג' באדר ב' תשמ"ד, 7 במרס 1984, עלה חנן על דוכן הכנסת למסור 'הודעה אישית'. בנאומו הסביר את המהלך חסר התקדים שעשה – התפטרות מהכנסת מרצון: "אינני מתיימר לומר שאני עושה את אשר אני עושה מתוך רצון להיות למופת... צר לי על שגרמתי צער לחברי מאנשי התחייה, שאני אוהבם וקשור אליהם באהבה רבה. אני מקווה שהקשר הזה והאהבה הזאת לא ייפגמו חרף הצעד שאני עושה. אני מקווה שגם על ידי השבת המנדט לתנועת התחייה – שתכניס אדם נאמן לא פחות ממני לעניינה של ארץ ישראל ומסור לבניינה – כוחה האלקטורלי לא ייפגם; וגם הנורמה המוסרית, שהיתה אופיינית להתחייה, והיא מאפיינת את יושר דרכה בפוליטיקה, לא תתעמעם. אני עושה את הדברים בלב שלם".

נזכרתי בדברים הללו השבוע, בעקבות פרישתם מ'המחנה הלאומי' של חברי הכנסת גדי אייזנקוט ומתן כהנא. בלי להיכנס לניתוחים  של הסיבות לפרישתם, השיקולים הפוליטיים שעמדו או לא עמדו מול עיניהם והכוונות שלהם לעתיד, הם לפחות הקפידו על הנורמה שקבע חנן פורת, ולפיה המנדט אינו קניין אישי שלך. הוא שייך לבוחרים ששמו בקלפי פתק עם אותיות המפלגה בה התמודדת. ואם אתה פורש מהמפלגה שבשמה נבחרת, תחזיר לה את המנדט.

יש לי המון ביקורת על החשיבה המדינית והביטחונית של אייזנקוט, וגם על החשיבה הפוליטית של מתן כהנא. אבל שניהם הוכיחו שמעל לכל – יש להם רמה מוסרית איתנה, ועל כך הם ראויים לכל שבח.

בתקווה שנשמע מכל אחד מהם גם את דברי הסיום של חנן פורת ז"ל באותו נאום התפטרות מהכנסת: "אני מאחל לכנסת הזאת, שגם בלא נוכחותי ישררו בקרבה אהבת העם, התורה והארץ, לא רק בתוקף חוק, אלא מתוך תחושה פנימית אמיתית, שלמען הבית הזה, הבית השלישי שהקמנו, כולנו שמים את כתפינו, כולנו מבקשים טוב לו. 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך'".

שיחרור החטופים החיים קודם לכל

ראש הממשלה בנימין נתניהו ראוי לכל שבח על הכרזתו השבוע במהלך ביקור במתקני השב"כ, כי "נפתחו הרבה הזדמנויות עכשיו בעקבות הניצחון הזה. קודם כל לחלץ את החטופים". ובמשתמע, הכרעת החמאס הפכה למטרה השניה בחשיבותה. ובצדק.

הדברים נאמרו מאוחר מעט – אבל טוב מאוחר מלעולם לא. עוד לא מאוחר שראש הממשלה יניח בפני העולם והחמאס הצעה רצינית: ישראל מוכנה להפסיק את הלחימה ולסגת מהרצועה, תמורת כל החטופים, בפעימה אחת, ומיד. כך היה הכדור מתגלגל למגרש של החמאס. אם היה מקבל את ההצעה – היינו זוכים לשחרר את כל החטופים. אם היה מסרב – לפחות המשך המלחמה היה מתוך קונצנזוס לאומי רחב. לכולם היה ברור שלא נתניהו הוא המונע את שיחרור החטופים אלא החמאס.

נסיגה מרצועת עזה טומנת בחיבה סיכונים ביטחוניים. אין ספק בכך. אבל – וכאן יש אבל ענק. יש בידי החמאס או אירגונים או אנשים אחרים, עשרים חטופים חיים. אנחנו חייבים להוציא אותם, חייבים לחלץ קודם כל אותם – גם במחיר נסיגה מרצועת עזה, אם אין ברירה. צריך לעשות זאת מסיבה אחת: לא בגלל שאני חלילה מקל ראש, או מזלזל בתוצאות הקשות שיהיו להסכם כזה - ויהיו תוצאות קשות - אלא כי אם לא נשחרר את החטופים, נהיה במדינה בקרע חברתי, בבעיה חברתית כל כך עמוקה, כל כך קשה, שבעיניי היא יותר מסוכנת מכל הסכנות של נסיגה מהרצועה. במצב הנוכחי, הבעיה של אי שחרור החטופים, היא בעיה חברתית של מדינת ישראל, שהיא סכנה גדולה יותר לעתיד המדינה, מאשר כל נסיגה מרצועת עזה. אם החטופים לא ישוחררו, יהיה פה קרע חברתי עמוק שהוא מסוכן לעתידנו מכל דבר אחר. ראינו את זה בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית, ורואים את זה גם עכשיו.

קשה להשתכנע כיום, אחרי שנה וחצי של לחימה, גם אחרי מבצע 'מרכבות גדעון', שלחץ צבאי יביא את החטופים. לפני שנה גם אני עוד האמנתי שלחץ צבאי יקל על המהלכים לשיחרורם. כולנו זוכרים את ההתרברבות של גלנט, שסינוואר ישמע את השרשראות מעל הראש שלו. אחרי שנה אנחנו כבר יותר מפוכחים, וחייבים להודות על האמת: זה לא עבד, לצערנו. עובדה. אולי פעם נצטרך לחקור למה השיטה הזו נכשלה, אבל בפועל זו המציאות.

גם גורמי המודיעין השונים לא הצליחו להביא מידע מודיעיני שעל פיו אפשר היה לגבש תוכנית מבצעית מעשית שתצליח להחזיר את החטופים. ושוב, אנחנו כבר אחרי למעלה משנה של מלחמה ברצועה. אנחנו לא בתחילת תשפ"ד. אנחנו כבר אחרי אמצע תשפ"ה. לפני שנה עוד היתה האמונה שצה"ל יצליח להפעיל לחץ צבאי וגיבוש מידע מודיעיני, ולשחרר אותם. היו מבצעים קטנים עם הישגים קטנים, שבעקבותיהם שוחררו מעט חטופים, אבל יותר חטופים נרצחו. היום אנחנו כבר מנוסים, ורואים שכנראה זה לא עובד. אחרי שנה וחצי של לחימה, חייבים לבחון את הדברים אחרת.

אחר כך נוכל לכלכל את צעדינו מה ניתן ומה כדאי לעשות. לא מן הנמנע שנשוב לכבוש את הרצועה – הפעם בלי הנטל הכבד של חטופים מוחזקים בידי האוייב. יבוא יום, והוא יבוא בוודאות, שאלו שאיתם נעשה את העיסקה, יעלו על טיל השמיימה, להישרף לצידם של יחיא סינוואר, איסמעיל הניה, אחמד נסראללה וכל חבר מרעיהם.