לחקור מההתנתקות – לא מאוסלו

לא השתתפתי במוצאי השבת שעברה בהפגנה בתל-אביב בעד הקמת ועדת חקירה 'ממלכתית' (ומיד יוסבר למה המילה 'ממלכתית' באה כאן במרכאות), למרות שאני תומך בדרישתם. בעיקר מפני שזו היתה הפגנה פוליטית של מפלגות שרובן בשמאל הפוליטי, וממש לא השתוקקתי למצוא את עצמי מופתע לעמוד למרגלות שלט שבו כתוב 'כן למדינה פלשתינית', שאני כמובן מתנגד לו בכל תוקף, למרות שלא זה היה נושא ההפגנה, אבל לך תסמוך על מפגינים מהשמאל.

את המילה 'ממלכתית' שמתי במרכאות, כי בחוק שאותו דרשו המפגינים לממש, לא מופיע בכלל המונח 'ועדת חקירה ממלכתית', אלא רק 'ועדת חקירה'. המילה 'ממלכתית' לא מופיעה פעם אחת לכל אורך החוק.

ועדיין, אני בעד הקמת ועדת חקירה על בסיס חוק ועדת חקירה.

נתניהו טעה טעות קשה כשהחליט ללכת על ועדת חקירה ממשלתית, בעיקר כשהנימוק הוא 'אמון הציבור'. רוב הסקרים מצביעים על רצון של רוב הציבור בוועדת חקירה במינוי של נשיא בית המשפט העליון, למעט הסקר שערך שלמה פילבר.  

הבעיה בהצעת ראש הממשלה היא, שבסופו של דבר מדובר בוועדה פוליטית. אמנם בשיתוף של הקואליציה והאופוזיציה - אבל עדיין פוליטית. גם הקואליציה וגם האופוזיציה הם גופים פוליטיים.

ועדת חקירה חייבת להיות כזו, שתזכה באמון כל הציבור הישראלי – מימין ומשמאל. האמון שלי בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית מיושר קו עם האמון של ראש הממשלה, של רוב מצביעי מפלגות הימין ואני מניח שגם של רוב קוראי הטור הזה. ההצעה שאת חברי הוועדה ימנו במשותף - במשותף לא בהתייעצות - הנשיא עמית ומשנהו  השופט נעם סולברג, שזוכה באופן טבעי ובצדק לאמון רב יותר בקרב אנשי הימין, יכולה לתת תשובה אמיתית לחששות ציבור הימין מפני השופט עמית.

חוק ועדת החקירה קובע כי "החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה, תודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון, והוא ימנה את יושב-ראש הועדה ואת שאר חבריה; בהרכב הוועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים". ממשלת נתניהו היתה צריכה להודיע שהיא מסכימה להקמת ועדה על פי החוק, בשתי הסתייגויות: שהנשיא ימנה את חברי הוועדה בתיאום עם משנהו – 'בתיאום', לא 'בהתייעצות' - ויינתן ביטוי הולם לייצוגם של בעלי הדעות השונות בציבור, כדי להגביר גם את אמון  מצביעי הימין, שהם גם רוב הציבור, בוועדה הזו. החלטה כזו היתה מחזירה את הכדור לשולחנם של שני הנשיאים, הרצוג כנשיא המדינה ועמית כנשיא בית המשפט העליון. רק אם לא יסכימו לכך, החלטה על הקמת ועדת חקירה פוליטית, גם אם שיוויונית (פריטטית) בין הקואליציה והאופוזיציה, תתקבל ביתר לגיטימיות משני צידי המערכת הפוליטית.

כמו שאין לי אמון בנשיא בית המשפט העליון, כך אני מתקשה להביע מראש חוסר אמון בוועדה שעדיין אין לי שמץ של מושג מי יעמוד בראשה ומי הם חבריה. אפילו השופט עמית לא יוכל להתעלם מהצורך למנות אנשים ראויים ואובייקטיבים, אם הוא ירצה לקבל שמץ של לגיטימיות להחלטתו. נניח שהשופט עמית יחליט שחברי הוועדה יהיו אהוד ברק, יוסי ביילין ודן חלוץ, בראשות השופט לשעבר אהרון ברק. ברור שחוסר אמון בוועדה כזו יהיה כל כך לגיטימי, שאף אחד לא יתייחס למה שהם יכתבו. שיקשקשו מה שהם רוצים. שום כלי תקשורת לא יצליח להסית נגד עמדה ציבורית כזו. ולכן אני מאמין שאפילו הנשיא עמית לא ירצה להיקלע למצב כזה.

כמו שאין לי אמון בנשיא בית המשפט העליון, כך אני מתקשה להביע מראש חוסר אמון בוועדה שעדיין אין לי שמץ של מושג מי יעמוד בראשה ומי הם חבריה

החלטת הממשלה מיום ראשון שעבר קובעת, שראש הממשלה בנימין נתניהו יקים ועדת שרים שתביא לממשלה תוך 45 יום את ההמלצה למנדט של ועדת החקירה: מה תחקור ואילו תקופות. אם המטרה היא שהממשלה תקבע את נושאי החקירה, זה אפשרי גם בוועדה שמקים בית המשפט. החוק קובע במפורש כי "בהחלטה על הקמת ועדת חקירה תגדיר הממשלה את הענין שיהיה נושא החקירה. הממשלה רשאית, על פי פניית ועדת החקירה, להבהיר, להרחיב או לצמצם את נושא החקירה".

מכאן לטעות נוספת, לענ"ד, שנשמעת בציבור הימני: שהוועדה תחקור את טבח שמחת תורה מאז הסכם אוסלו. למען הצלחת הוועדה, עדיף לתחום את המועד מההתנתקות, ולא מאוסלו. יכול להיות שלהסכם אוסלו והנזקים שלו רוויי הדמים – האינתיפאדה השניה, למשל - היה צריך להקים ועדת חקירה נפרדת, אבל לא לערב את הנושא עם חקירת מלחמת שמחת תורה.

ועדת חקירה, כל ועדת חקירה, לא תתקשה להראות שהסכם אוסלו חל גם על יהודה ושומרון - ולא היתה מתקפה של החמאס מיו"ש. עובדה. כלומר: ההנהגה הצליחה לתת תשובות מעשיות לבעיות הביטחוניות שיצר הסכם אוסלו (מבצע חומת מגן למשל), ואם זה לא קרה, היתה זו אשמת הממשלה.

לעומת זאת, ההתנתקות שלא היתה ביו"ש, וללא הסכם אוסלו שכן חל ביו"ש, היא שאיפשרה את השתלטות החמאס על הרצועה, את הקמת היכולות הרקטיות של החמאס, ואת הקמת כוחות הנוח'בה שלו. שום ועדה לא תוכל להתחמק מהעובדות הללו. זה יהיה נייר הלקמוס של הוועדה. אם היא תתעלם מהקשר הישיר של ההתנתקות לטבח, היא תאבד ובצדק את האמינות שלה. זה יהיה סימן מובהק שגם ועדת החקירה המשפטית היא ועדה פוליטית.

מצד שני, אם ועדת חקירה תוכיח, וזה לא יהיה קשה להוכיח, שאין קשר ישיר בין הסכם אוסלו לטבח, זה יאפיל גם על הקשר המוכח של ההתנתקות לטבח. אסור לימין ליפול בפח הזה.

חברון, גוש עציון ובית אומר – ההיסטוריה חוזרת

אהרון כהן הי"ד, בן 71, מוותיקי קריית ארבע, נרצח ביום שלישי שעבר בפיגוע משולב בצומת גוש עציון, בידי שני מחבלים פלשתינים מחברון ומהעיירה הסמוכה בית אומר.

במקום הרצח, בצומת גוש עציון, עמד לפני כמאה שנה יישוב יהודי - מגדל-עדר, נקודת ההתיישבות הראשונה בין ירושלים וחברון מתחילת שיבת ציון המודרנית. היישוב עלה על הקרקע לפני כ-99 שנים, בכ"ח בטבת תרפ"ז. שנתיים אח"כ, בי"ז באב תרפ"ט, ביצעו ערביי חברון את הטבח ביהודי העיר. במגדל עדר היו אותה שעה7  נפשות: שתי נשים וחמישה גברים. בספרו 'גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה', מספר יוחנן בן-יעקב על סופו של היישוב: "כולם נכנסו וסגרו את הדלתות. מהחלונות ראו שהערבים בנסעם, מתכוננים להתנפל עליהם ולכן ברחו למנזר הרוסי (כיום הבסיס הצבאי של גוש עציון – ח"ה), אשר על יד המושבה, ושם מצאו להם חסות. באותו היום באו הערבים מבית אומר למנזר ומסרו למוכתר היהודי כי הערבים עבדל רג'גיק, איבן אבו שנרא מבית פג'ר, מתכוננים להרוג אותם ועליהם לעזוב את המקום.

צומת גוש-עציון – כאן עמד בשנים תרפ"ז-תרפ"ט היישוב מגדל עדר. צילום: חגי הוברמן

"בשבת בערב נסעו כולם לבית אומר. שם נמצאו כל הזמן עד יום שני בשעה ארבע אחה"צ, עד שבאה המשטרה האנגלית ולקחה אותם לחברון. מחברון עברו ירושליימה. המושבה מגדל עדר נחרבה ונשדדה לגמרי. (מתוך תעודות על 'ההתקפה על הישוב היהודי בארץ-ישראל  בתרפ"ט')".

כמעט מאה שנה עברו. הרצחנות של ערביי חברון נותרה כבשלה, מתוך אותה מגמה לעקור כל נוכחות יהודית בארץ ישראל בכלל ובהרי חברון בפרט. למרבה הצער, אם לפני מאה שנה ערביי בית-אומר הגנו על היהודים מפני ערביי חברון, כיום הם חוברים לרצחנות שלהם.

ובכל זאת – אם לפני מאה שנה בצומת גוש-עציון של היום היו 7 נפשות, שבעה יהודים בכל המרחב הענק של הרי חברון, מספיק לנסוע היום לצומת גוש-עציון ולראות איך הוא שוקק חיים של חנויות ומסעדות ורמי לוי ומה לא, מרכז למעל מאה אלף יהודים בין חברון לירושלים.

סדר חדש בנגב, כמו בלבנון

מעניין אם כשבמשטרה בחרו בשם 'סדר חדש' כשם המבצע לאיסוף נשק מהאוכלוסיה הערבית בנגב, שהחל בשבת שעברה, הם זכרו שהשם הזה כשם של מבצע היה בשימוש ממש לא מזמן: זה היה שם המבצע ברובע הדאחייה בביירות בכ"ד באלול תשפ"ד, 27 בספטמבר 2024, שבו חוסל מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, יחד עם בכירים נוספים בהנהגת האירגון. ייתכן שלא זכרו את השם הזה, כי הפעולה בוצעה כחלק ממבצע 'חיצי הצפון' נגד החיזבאללה במלחמת שמחת תורה.

בשבת שעברה, יום לפני שחיל האוויר שוב תקף בדאחייה וחיסל את הרמטכ"ל התורן של חיזבאללה, החל בנגב מבצע רחב היקף בשם 'סדר חדש', אותו יזמו השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והמפכ"ל דני לוי. מטרתו המוצהרת: להשיב את המשילות לאזור, להילחם בתופעת הירי ולצמצם את זליגת אמצעי הלחימה הגנובים מצה"ל לעבריינים בפזורה הבדואית.

זה מבצע הכרחי, אבל לא מספיק. לא מספיק לאסוף אמצעי לחימה גנובים מצה"ל, כאשר כמויות אדירות של אמצעי לחימה מגיעים לעיירות בנגב ברחפנים ישירות ממצרים, מחצי האי סיני. גורם צבאי בכיר הסביר לי, בתשובה לשאלה שלי, שלא ניתן להציב מארבים או לעקוב אחרי אתרי הנחיתה של הרחפנים, כי חלק גדול מהרחפנים הללו מגיעים ישירות לערים ערביות בנגב, דוגמת רהט, ושם כבר לא ניתן לאתר אותם.

נושא אמצעי לחימה בנגב איננו חדש. אחד השירים הפופולרים של שנות החמישים היה 'שיר ערש נגבי' שחיברו הצמד המפורסם יחיאל מוהר ומשה וילנסקי. השיר נכתב ללהקת הנח"ל לפני 70 שנה, בשנת 1955, כאשר בארץ פעלו כנופיות מסתננים ערבים, 'הפדאיון' שחדרו לישובים יהודיים כדי לשדוד ולרצוח. תיאור האווירה בנגב מזכיר לא מעט את ימינו, כאילו לא עברו 70 שנה: "הן יחרוש בשדות המשק, למה לו אקדח וסטן? אין חריש עמוק בלי נשק. נומה בן, נומה בן". ההבדל היחיד הוא שאת ה'סטן' החליף ה-16-M או תמ"ק תבור.

תופעת הפידאיון נפסקה במבצע סיני, אחרי שצה"ל כבש את רצועת עזה מידי המצרים. אחרי הנסיגה לא חזרו הפידאיון לרצועה, ויישובי העוטף זכו לשנים ארוכות של שקט ביטחוני.

אחרי 70 שנה, אחרי שיחרור-נסיגה-שיחרור-נסיגה של רצועת עזה, והחדרת כמויות אדירות של אמל"ח לנגב, טוב שנעשה שם סדר חדש. בתקווה שמבצע 'סדר חדש' בנגב יניב אותן תוצאות חיוביות לעתיד המדינה כמו שהניב 'סדר חדש' בדאחייה.