ראש הממשלה בנימין נתניהו האשים השבוע בישיבת הממשלה, בעקבות ירי הרקטות בליל השבת שעברה, את ארגון החמאס באחריות לכל ירי המתבצע ברצועת עזה, גם כזה שבוצע על ידי ארגונים אחרים מהרצועה: "צריך להבין שחמאס נושא באחריות מבחינתנו לכל התקפה שיוצאת משטחה של רצועת עזה. אני לא מתכוון לפרט כאן את התוכניות שלנו. אנחנו נמשיך לפעול בכל הזירות למען ביטחון מדינת ישראל, גם באמצעים גלויים וגם באמצעים סמויים, בים, באוויר וביבשה".
אני רוצה לכפור בעיקר – בהיגיון שהציג כאן ראש הממשלה, על אף שהוא ארוך שנים ולא התחיל בימי נתניהו. בצה"ל זיהו כבר בליל שבת שהירי בוצע בידי הג'יהאד האיסלאמי, ושהאחראי לירי הוא בהאא אבו אל עטא, מפקד החטיבה הצפונית בארגון. אבל בתגובה כמעט שבלונית, הגיבו בתקיפות דווקא נגד יעדי חמאס ברצועה. במערכת הביטחון גם יודעים היטב הבינו שבהאא אל עטא פועל בהשראת האיראנים וחיזבאללה. ירי הרקטות בא, על פי חלק מההערכות, כתוצאה מהנחייה איראנית, בעקבות הפגנות הענק בלבנון ועיראק, והכירסום במעמדה של איראן בשתי המדינות האלה. איראן מנסה לחמם את זירת הצפון באמצעות חזבאללה ואת זירת הדרום באמצעות הג'יהאד האיסלאמי, כיוון שהדבר משרת כרגע את האינטרסים שלה להסיט את תשומת הלב מהמתרחש בלבנון ועיראק.
אם כך, מה ההיגיון שתגובת צה"ל מופנית לחמאס ולא לחיזבאללה?
הגרסה הרשמית טוענת, ש'חמאס הוא הריבון האחראי בשטח', ולכן יש לו 'אחריות שלטונית' לירי, בין אם הוא ביצע אותו ובין אם לא.
כבר הרבה זמן אני מתקשה להבין את ההיגיון הזה, הן כשמדובר ברצועה, והן ברמת הגולן, שבה צה"ל הגיב בתקיפת הצבא הסורי בשל 'זליגת' פגזים שירו המורדים באסד. בכך סייענו בפועל לאלו שירו עלינו: פגענו באוייב שלהם.
המדיניות הזאת נכונה כשמדובר במדינה מסודרת, בעלת אחריות שלטונית, כשהשלטון במודע מעלים עין מאירגוני הטרור הפועלים בשטחו. זה לא המצב ברצועה. אנשי החמאס אינם צדיקים, אינם חובבי ציון. הם אוייבים קשים שהאידיאולוגיה שלהם גורסת שמדינת ישראל צריכה להיעלם ועל היהודים להיזרק סופית לים. ביום בו ניקלע לעימות ישיר עם החמאס, אני מקווה שתימצא הדרך הנכונה לשבור להם את העצמות ביסודיות. אבל נכון לעכשיו, החמאס אמנם שולט ברצועה, אבל לא מצליח להשתלט על כל הארגונים הסוררים שם, למרות ניסיונותיו. במקרה הזה לישראל ולחמאס, שני האוייבים, יש אינטרס משותף: לפגוע באוייב השלישי המשותף, הג'יהאד האיסלאמי. בחמאס ממש לא אוהבים שהג'יהאד האיסלאמי מתחמש בכמות אדירה של רקטות, ובישראל מבינים שיחיא סינוואר מעוניין להמשיך במסלול ההסדרה. עובדה היא שבמערכת הביטחון דוחפים להמשך הקלות לאוכלוסייה ברצועה. עובדה גם שמתוך הבנה שלא חמאס היה האחראי לירי בליל השבת שעברה, התקיפות של צה"ל היו מידתיות, במטרה שהצליחה לא לגבות הרוגים. תקיפת החמאס לא רק שלא תשכנע את הג'יהאד האיסלאמי להפסיק את הירי, אלא להיפך: הארגון עשוי להגביר את הירי, והחמאס, פגוע מהתגובה הישראלית, לא ימנע זאת ממנו. פגיעה קשה בחמאס משחקת לידיים של הג'יהאד באופן מושלם. הם גם תוקפים את הציונים, וגם חמאס הוא זה שמשלם על כך את המחיר.
השבוע לפני 53 שנים, ב-11 בנובמבר 1966, כ"ח בחשון תשכ"ז, ביצע צה"ל את פעולת התגמול בכפר סמוע בדרום הר חברון. זאת כתגובה לפיגוע טרור של מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן והניחו מיטען על הגבול ליד ערד שממנו נהרגו שלושה חיילי צה"ל. למרות שהיה ידוע שהמחבלים יצאו מסוריה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול לפגוע בירדן, מתוך אותה תפיסה מדינית שהאחריות נופלת על המדינה ממנה חדרו המחבלים לישראל. אשכול אישר לבצע פעולה תגמול קטנה, אבל צה"ל בפיקודו של יצחק רבין יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים. אשכול מאד לא אהב את התוצאה, ובשיחה עם הרמטכ"ל רבין אחרי הפעולה אמר בהומור האופייני לו: "אני התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".
בהנחה שמדינת ישראל לא מתכוונת לרסק את שלטון החמאס ברצועה, מהלך שאינו אפשרי בלי פעילות קרקעית נרחבת, עדיף היה גם הפעם לתת מכות רצח לג'יהאד-האיסלאמי, במקום בסך הכל לצבוט את החמאס.
בני גנץ – תואם רבין
המועמד לראשות הממשלה הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, נאם בשבוע שעבר בעצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, והפרשנים התמוגגו: הנה קם התואם התורני של רבין, היורש המודרני.
יש אכן משהו מהמשותף בין גנץ לרבין, אם בסופו של מו"מ קואליציוני גנץ יהיה ראש הממשלה הבא: בשני המקרים מדובר ברמטכ"ל שהוצנח לחיים הפוליטיים שנים מעטות אחרי שסיים את תפקידו, בלי שהוכשר לתפקיד ראש ממשלה, רק בגלל שהנסיבות גרמו לריק שלטוני, שהרמטכ"ל לשעבר נותר היחיד שהיה פנוי לתפקיד. זה קרה לרבין ב-1974. רבין, חמש שנים אחרי שסיים את תפקידו, כשכל נסיונו המדיני הסתכם בתפקיד שגריר ישראל בארה"ב, ועוד איזה חודש בתפקיד של שר, החליף את גולדה מאיר בתפקיד. מעטים יחלקו על כך שהקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה היתה כושלת. סיכסוכים בצמרת, מצב כלכלי לא מזהיר, בדידות מדינית ומציאות ביטחונית לא פשוטה, יצרו אווירת נכאים במדינה. היה רק רגע אחד שהבכי התחלף בחיוך – במבצע אנטבה, גולת הכותרת של אותה תקופה. אבל הרגע המרנין הזה נמוג במהירות אל תוך המציאות הקשה.
רק אחרי שיצא למדבר האופוזיציוני, ומשם לתפקיד שר ביטחון, קיבל רבין את הניסיון הדרוש לתפקיד ראש הממשלה.
בני גנץ מגיע לתפקיד באותה רמת ניסיון של רבין בקדנציה הראשונה שלו. ההיגיון מחייב שגם בממשלת האחדות, עדיף לגנץ לתת לנתניהו להיות הראשון ברוטציה, ולו לשנה אחת (בהנחה שלא יהיה כתב אישום). בינתיים תהיה לגנץ שנה תמימה ללמוד לעומק את עבודת הממשלה על כל מורכבותה, לא מכיסא הרמטכ"ל, אלא משולחן הממשלה. בעוד שנה, כשיגיע מועד החילופין, נקבל מועמד שעבר הכשרה מינימלית לתפקיד, כזו שאין לו היום.
מזמור לדוד
החודש לפני יובל שנים, בא' במרחשוון תש"ל, 13 בנובמבר 1969, אוזרחה היאחזות נח"ל מחולה והפכה למושב שיתופי של איגוד מושבי הפועל-המזרחי. זו היתה ההיאחזות הראשונה שאוזרחה בביקעה.
ההתיישבות בבקעת הירדן, אותה הובילה המנהיגות של אותם ימים – מפלגת העבודה, נחשבת עד היום להתיישבות בקונסנזוס מלא, מעל המחלוקת השבלונית בין ימין ושמאל. בחלוף השנים, על מנת ליצור עומק התיישבותי, נסלל גם כביש מערבי יותר, במורד המזרחי של הרי שומרון ובנימין, בגבול המזרחי של הכפרים הערביים. לא במקרה הוא נקרא על שמו של בכיר מפלגת העבודה יגאל אלון ז"ל, מדוחפי ההתיישבות בביקעה. לאורכו של כביש אלון התפתחה שרשרת יישובים נוספת, הנותנת עומק התיישבותי אסטרטגי.
50 שנה אחרי האיזרוח הראשון, מונה אוכלוסיית הביקעה 8,300 נפש, מתוכם 2,300 תושבים במעלה אפרים, וכ-6,000 ב-21 יישובי הביקעה.
השבוע התמנה דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, ליו"ר מועצת יש"ע. לראשונה מאז הקמתה לפני 40 שנה עומד בראשות מועצת יש"ע איש ביקעת הירדן, ובכך נמחק למעשה באופן מוחלט ההבדל המלאכותי שניסה יצחק רבין המנוח ליצור בין 'התנחלויות ביטחוניות' ל'התנחלויות פוליטיות'. יש רק מונח אחד: 'התנחלויות' – המילה המדוייקת המתארת את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מאז תקופת ההתנחלות בימי יהושע בן-נון.
ולדוד אלחייאני נאחל הצלחה בתפקידך החדש, החשוב, לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל כולה, מהחרמון ועד אילת, ממישור החוף ועד ביקעת הירדן.