לא צריכים להיות תומך מושבע של בג"ץ – ואני, כידוע, רחוק מכך – או מתנגד מושבע של ראש הממשלה (והקורא יודע שאכן אינני מחסידיו) כדי לחשוב שבהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן, יש אכן סעיפים בלתי סבירים הגיונית, גם אם לא נבחנו באַמת 'עילת הסבירות' הפסולה של בית המשפט. כזה הוא הסעיף של החוק הנורווגי המדלג, וכמוהו הסעיף המקפיא מינויים בשירות הציבורי. ואפילו הרעיון המשונה של 'ראש ממשלה חלופי' נשמע באמת כבדיחה. בשנת תשמ"ד, 1984, כששמעון פרס ויצחק שמיר הקימו את ממשלת האחדות, הם לא נזקקו לשום שינוי חוק יסוד של 'ראש ממשלה חלופי'. למרות שגם האמון ביניהם לא הרקיע לשמים, הם הסתפקו בתקיעת כף ובחתימה על נייר משותף.
אחד הנושאים שעמד השבוע במוקד הדיונים בבג"ץ האם לפסול את נתניהו מלכהן כראש ממשלה, היה זה הקרוי 'הִלְכַת דרעי-פנחסי'. מילים רבות נטחנו בדיון, האם אותה 'הִלְכַת דרעי-פנחסי' משמעותית גם לגבי נתניהו, בין אם מדובר בראש ממשלה מכהן, במועמד לראשות ממשלה, או ב'ראש ממשלה חלופי'.
'הִלְכַת דרעי-פנחסי' היא תקדים, שנקבע בשני פסקי דין של בג"ץ שניתנו ב-8 בספטמבר 1993, בהרכב זהה של חמישה שופטים, ובהם קבע בג"ץ שהגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה.
פסקי הדין עסקו בשני נושאי משרה מש"ס: שר הפנים אריה דרעי וסגן שר הדתות רפאל פנחסי. בשני המקרים חייב בית המשפט את ראש הממשלה לפטר את נושאי המשרה שגובש נגדם כתב אישום, בין השאר בשל חומרת האישומים ושיקולים נוספים.
'הִלְכַת דרעי-פנחסי' אם כן איננה חוק של הכנסת, אלא עיקרון שבית המשפט החליט על דעת עצמו להחיל על המדינה – ומאז כל המערכות מתייחסות אליו כאל הלכה למשה מסיני.
אל מול הצדקנים הדבקים ב'הִלְכַת דרעי-פנחסי' – הגיע הזמן לשנות אותה בהלכה חדשה: 'הִלְכַת נאמן-רפול-ריבלין': לא רק ראש ממשלה אלא גם שר לא יחוייב להתפטר עם הגשת כתב אישום, אלא רק אחרי הרשעה.
יעקב נאמן, שר המשפטים הראשון בממשלת נתניהו הראשונה, נאלץ חודשיים אחרי מינויו לתפקיד להתפטר בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון כי החליט לפתוח בחקירה פלילית נגדו. שנה אח"כ, שנה רוויית כאב לב, הוא זוכה לחלוטין לאחר שנמצא שפעל בתום לב, אבל לתפקיד שר המשפטים כבר לא יכול היה לחזור.
סיפור דומה עבר על רפאל איתן, רפול, רמטכ"ל צה"ל שנמנע ממנו להתמנות לתפקיד השר לביטחון פנים, גם זאת בממשלת נתניהו הראשונה, בגלל חקירה פלילית שהתקיימה נגדו על שימוש פוליטי בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרים צבאיים. רפול הועמד לדין וזוכה מחוסר אשמה, אבל את תפקיד השר לביטחון פנים איבד.
כשאריאל שרון הרכיב את ממשלתו הראשונה ב-2001, הנשיא דהיום ראובן ריבלין נאלץ לוותר על תיק המשפטים כיוון שהתנהלו נגדו שבעה תיקי חקירה בנוגע ליחסיו עם הקבלן דודי אפל. באחד מהם המליצה המשטרה להעמידו לדין. שלוש וחצי שנים מאוחר יותר נסגרו שישה מהתיקים מפאת חוסר אשמה ואילו התיק השביעי בחשד לשיבוש מהלכי חקירה בפרשת איציק מרדכי, נסגר בעילות של חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. ריבלין נאלץ להסתפק בתפקיד שר התקשורת, ובתגובה לסגירת התיקים אמר: "מי יחזיר לי ולמשפחתי שלוש שנים וחצי קשות שלקחו לי. איך אפשר לחגוג כשאני יודע שיש המון אזרחים שלהם אין יכולת להתמודד מול מערכת הרשע הזאת?!"
ב-16 בדצמבר 2012 הודיע אביגדור ליברמן על התפטרותו מתפקיד שר החוץ, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להעמידו לדין בפרשת השגריר בבלארוס. בנובמבר 2013 שב ליברמן לכהן כשר החוץ, לאחר שזוכה בבית משפט השלום בירושלים מהעבירות שבהן הואשם.
מה למדנו מכך? שהצדק המשפטי האמיתי ייעשה בהלכה החדשה, שהגשת כתב אישום איננה עילה לפסול תפקיד – לא של שר, ולא של ראש ממשלה. אלא רק הרשעה חלוטה, בתום כל הערעורים. את הלכת דרעי-פנחסי הגיע הזמן להחליף בהלכת נאמן-רפול-ריבלין.
הגירוש שבוצע והגירוש שנמנע
ביום שני הקרוב, ערב ל"ג בעומר, ימלאו 40 שנה לאחד הפיגועים הקשים בהיסטוריה של הטרור הפלשתיני. בליל שבת, י"ז אייר תש"מ, 3 במאי 1980, יצאה חבורה גדולה של אנשי קרית ארבע ותלמידי ישיבת ההסדר 'ניר', כדרכם מדי ליל שבת, לבקר את קבוצת הנשים ב'בית הדסה' בחברון. החבורה נעה באיטיות בשירה ובריקודים. מספר מטרים לפני בית הדסה ארבה להם חוליית מחבלים של הפתח', שהסתתרה על גג אחד הבתים, מול בית-הדסה. המחבלים פתחו באש חזקה על הרוקדים, ויידו עליהם רימוני רסס. בהתקפת הירי נרצחו חמישה מהרוקדים, צעיר נוסף, חנן קרוטהמר, נפצע אנושות וכעבור יומיים נפטר מפצעיו. עוד 20 איש נפצעו.
ממשלת ישראל, מזועזעת כמו כל אזרחי המדינה, החליטה על תגובה ציונית הולמת באמת. באותו שבוע נתנה הממשלה אישור רשמי לחידוש היישוב היהודי בתוך העיר חברון. במסגרת זו הורתה הממשלה לשפץ את בית הדסה, להתיר ליהודים להיכנס לבית חסון הסמוך, ולבית שניאורסון ברובע היהודי העתיק. קומה נוספת נבנתה בבית הדסה. בדמיהם החיו את היישוב היהודי המחודש בתוך עיר האבות.
בלילה בו בוצע הרצח, קיבל שר הביטחון עזר ויצמן את אחת ההחלטות החיוביות הבודדות בתקופת כהונתו כשר ביטחון: ההחלטה לגרש ללבנון את ראש עיריית חברון פאהד קוואסמה, ראש עיריית חלחול מוחמד מילחם, והשייח' של חברון ביוד אל-תמימי. יש אומרים שויצמן החליט כך, כיוון שהגיע לזירת האירוע כשהוא שיכור, הישר ממסיבה שערך באותו לילה לשר ההגנה המצרי. ויצמן עוד ניסה ברגע האחרון לדחות את הגירוש בתירוץ שצריך להתייעץ עם גורמים משפטיים. היה זה הרמטכ"ל רפול שהגיב כלפי ויצמן בבוטות ובחכמת חיים פוליטית: "אפשר לצלצל לעוד עורך דין ולעוד יועץ משפטי, אבל דע לך שאם לא מגרשים עכשיו, זאת אומרת שלא מגרשים בכלל. מחר כבר שום דבר לא יהיה". וּויצמן השתכנע. (התיאור לקוח מספרו של חגי סגל 'אחים יקרים', עמ' 69).
אחד מחברי חוליית המרצחים משמש כיום כראש עיריית חברון - תייסיר אבו סנינה. הוא נדון למאסר עולם אך השתחרר לאחר שנים בודדות במסגרת עסקת ג'יבריל משנת 1985, הזכורה לדיראון עולם. אבו סנינה מעולם לא הביע צער על ביצוע הפעולה, ואף מתגאה בה בסיורים שהוא עורך בחברון לאישים מהעולם.
כשנעשתה עיסקת ג'יבריל, הוצע לשר הביטחון דאז יצחק רבין לכל הפחות לגרש את המחבלים המשוחררים. רבין התנגד. הוא טען שדווקא השארתם ביו"ש תאפשר לישראל לפקח עליהם ביתר יעילות. בתוך שנתיים היו אותם מחבלים משוחררים מחוללי האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987 – על כל השלכותיה העתידיות: הסכם אוסלו, הקמת הרשות הפלשתינית, הנסיגה מחברון וכו'.
לוּ היו המחבלים דאז מגורשים, ייתכן שכל המהלכים האסוניים הללו היו נמנעים מאיתנו. לו היו המחבלים דאז מגורשים, לא היה תייסיר אבו סנינה מסתובב כיום ברחובות חברון כטווס גאה, ומתאר ביהירות איך רצח את ששת היהודים מול בית הדסה.
אברהם אבינו הפלשתיני
כך הגיב השבוע השופט הערבי מחברון, מחמוד אל-חבש, על דבריו של שר הביטחון נפתלי בנט, בעקבות האישור שנתן לבצע את הנגשת מערת המכפלה לנכים, כי מערת המכפלה היא "אתר מורשת יהודי חשוב. שהיא אתר מורשת יהודי חשוב":
"איברהים היה מוסלמי ולא יהודי, כפי שטוען שר המלחמה הישראלי נפתלי בנט. בנט הוכיח את בורותו מההיסטוריה, ובמיוחד את תולדות הנביאים, שלום עליהם. הוא טוען שמסגד איברהימי שייך למה שהוא כינה 'עם ישראל', מכיוון שאדונינו אברהם קנה אותה מהפלשתינים לפני 3,800 שנה כפי שהוא טוען, אך בורות זו מתעלמת ממציאות היחסים עם אברהם. הוא לא היה יהודי ולא ישראלי, אלא, כמו שאמר עליו הקוראן הקדוש, 'הוא היה מוסלמי אמיתי", והוא גם אמר עליו: 'האנשים הראשונים באברהם היו אלה שהלכו אחריו והנביא הזה והמי שהאמינו'".