לא לשנות את חוק הלאום – ולחוקק את 'חוק הדרוזים'

טרגדיה של העיירה הדרוזית מג'דל שמס בצפון הגולן, העלתה שוב על פני השטח את יחסי מדינת ישראל לאוכלוסיה הדרוזית, אם כי אין דמיון בין הדרוזים אזרחי ישראל הוותיקים בגליל ובכרמל, לדרוזים שבגולן, שחלקם לפחות עדיין רואים עצמם סורים ולא ישראלים.

לעם היהודי יש חוב ענק לעדה הדרוזית – על כך אין שום מחלוקת. עוד שנים רבות יצטרכו לעבור עד שנצליח לפרוע את החוב הזה. העדה הדרוזית היא היחידה מכל עדות המזרח התיכון, שכרתה ברית שלום אמיתית עם מדינת ישראל, מיד עם קום המדינה. בתחילת המלחמה עדיין היו הדרוזים אוייבים. גדוד דרוזי השתתף בהתקפה הכושלת על קיבוץ רמת יוחנן. בעקבות כשלון התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות 'ההגנה' – ומאז הם איתנו, ביחידות הכי מובחרות. לפעמים הם יותר ישראלים מהרבה יהודים טובים. אי אפשר לטעון כלפיהם שהם אינם שותפים בחובות, כמו שטוענים בצדק כלפי ערביי ישראל. ב"ה כבר זכינו לראות איש צוות אוויר דרוזי ואלוף דרוזי במטכ"ל, שלא לדבר על דרגות גנרל נמוכות יותר. מסתבר שדווקא ההשתלבות העמוקה בצה"ל וההצלחה להשתלב בכל יחידות העלית הלוחמות בשנים האחרונות החמירו את המצב: הפער בין ההצלחה במערכת הביטחון, ובין האפליה הקשה והממושכת באזרחות, גרמו, ובצדק, לתחושת אפליה ונבגדות כלפי המדינה.

השבוע, על רקע האסון במג'דל שמס, שוב עלו הצעות מהצעות שונות איך אפשר לחזק את הקשר הדרוזי למדינה. אחת ההצעות, לא מקורית ולא בפעם הראשונה, היתה לשנות את חוק הלאום. תא"ל (מיל') אמאל אסעד, כתב השבוע טור לחטוף האלמוני שבידי החמאס: "דע לך - מי שבגד פעם אחת יבגוד תמיד. ראש הממשלה, שבחוק הלאום בגד בי, בעדה הדרוזית, ב-20 אחוזים מאזרחי המדינה, יבגוד בך ובעוד 115 חטופים לשם ביטחון משרתו".

צר לי על אמאל אסעד, קצין דרוזי מוערך (הכרתי אותו מאז היה בדרגת סרן), שגם הוא נפל לשטיפת המוח כאילו חוק הלאום הוא 'בגידה בדרוזים'. חוק הלאום הוא אחד החוקים החשובים וההכרחיים שחוקקה כנסת ישראל בתולדותיה. שינוי חוק הלאום יהיה פשע לאומי. מי שקורא לשנות את חוק הלאום, לא הדרוזים הם שמעניינים אותו, אלא הרצון לשנות את אופיה של מדינת ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל אזרחיה.

צודקים הדרוזים בטענה שמדינת ישראל בגדה בהם – כתבתי את זה רבות בעבר. מדינת ישראל היא אלופת העולם בבגידה בתומכיה: הפקרנו את המשת"פים הפלשתינים לחסדי המחבלים והרשות הפלשתינית שעשתה בהם שפטים, הפקרנו את בעלי בריתנו צד"ל מלבנון שלחמו איתנו שכם אל שכם 18 שנה וכיום מוזנחים בכל מיני מקומות במדינה, ובגדנו בדרוזים, אבל לא בגלל חוק הלאום, אלא בכל 76 השנים האחרונות. המדינה היתה חייבת לתת להם לא רק את כל מבוקשם אלא הרבה יותר, כדי להפגין כלפיהם, כלפי ערביי ישראל וכלפי שאר העולם, מה עושים היהודים למי שהם חסידי אומות העולם בענק. במקום זאת יצרנו אצלם קיפוח מכוון. כאזרחי ישראל אין לנו מה להתגאות על כך.
אלא שדווקא חוק הלאום לא פוגע בעדה הדרוזית כמלוא הנימה. שום אזרח יהודי לא מקבל שקל אחד או טובה אחת יותר מאזרח דרוזי – בגלל חוק הלאום. מתנגדי החוק מציגים אותו באופן מסולף ושקרי, כאילו החוק נותן עדיפות כלשהי לאזרח יהודי על פני אזרח שאינו יהודי – דבר שאין לו זכר ושריד בלשון החוק. חוק הלאום לא פוגע כהוא זה באיזושהי זכות בסיסית של אזרח שאינו יהודי. לי, כיהודי, החוק לא נותן שום פריבילגיה מיוחדת על פני דרוזי או אפילו ערבי. אין בחוק הלאום סעיף אחד שנותן לאזרח היהודי מעמד עודף על מי שאינו יהודי – ומי שחולק עלי מוזמן לצטט לי סעיף אחד כזה מתוך החוק.

חוק הלאום מתייחס למדינה, לאופיה ולציביונה, לא לאזרח. החוק קובע את מעמדם של ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ושל דגל המדינה, סמל המדינה, ההמנון, קביעת ירושלים כבירת המדינה, מעמד השפה העברית (כולל קביעה שלשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה), קיבוץ גלויות, הקשר עם העם היהודי, הלוח העברי וימי השבתון לפי הלוח העברי, והתיישבות יהודית.
הסעיף האחרון מכוון בעיקר לשופטי בג"ץ, כי בחלק מהפסקים שלהם אין ביטוי לעובדת היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי. הרי החוק הזה לא היה נולד בכלל, אלמלא פסק הדין בבג"ץ קעדאן, שחייב את היישוב הקהילתי קציר בוואדי ערה להקצות מגרש למשפחת קעדאן מבאקה אל גרביה, בטענה ש"מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה". חוק הלאום נועד קודם כל לשופטי העליון - להבהיר להם מהי מדינת ישראל. רק בגלל בג"ץ נאלצה הכנסת לקבוע בחוק דברים שהם מובנים מאליהם.

מדינת ישראל חייבת לחוקק את ערך השיוויון, אבל לא בחוק הלאום אלא בחוק יסוד כבוד האדם. שם מקומו של השיוויון, כי זה החוק המתייחס לאדם, לאזרח. הזכות לשוויון אינה מופיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בגלל המפלגות החרדיות. היא הייתה בהצעת החוק אך לא עוגנה בחוק, כי החרדים חששו, מן הסתם בצדק, מהפרשנות שבג"ץ ייתן לנושא השיוויון. עובדה היא שגם במצב בו בחוקי היסוד אין הוראה על השיוויון, הפסיקה במהלך השנים קבעה שהשיוויון נגזר מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כך, גם בלי הוראה חד משמעית בחוק, בעולם המשפט קיים ערך השיוויון.

התיקון ההכרחי של הפגיעה בדרוזים חייב להיות באמצעות חוק יסוד נוסף, 'חוק יסוד הדרוזים', שבו יינתן מעמד מיוחד לכל עדה או קבוצה שקשרה גורלה עם העם היהודי באופן מעשי – למענם, ולמען המדינה היהודית מדינת ישראל.

היגיון מזרח תיכוני

במוצאי השבת שעברה, מיד אחרי הטרגדיה במג'דל שמס, כשבחיזבאללה היה חשש שהתגובה על הטבח תהיה של הדרוזים, אולי גם של הדרוזים בלבנון, ולא של מדינת ישראל, מיהר בכיר בחיזבאללה בשם מוחמד עפיף להכחיש בפני סוכנות הידיעות 'רויטרס' כי ארגון הטרור הוא אחראי לתקיפה במג'דל שמס. במקביל, אתר 'אל-עהד' של חיזבאללה טען כי "ההאשמות של ישראל כי הארגון תקף במג'דל שמס לא נכונות".

חבר הכנסת לשעבר איוב קרא, איש העדה הדרוזית, נהג לומר תמיד שמדינת ישראל לא מבינה ש'במזרח התיכון לא מדברים אידיש'. רוצה לומר: תשכחו מההיגיון האירופאי המוסרי שלכם. כאן, במזרח התיכון, יש כללים אחרים.
חבל שמעולם לא הקשבנו לו.

נזכרתי השבוע בסצינה מתוך הסרט המפורסם 'שתי אצבעות מצידון', שעלה לאקרנים לפני 40 שנה, אחרי מלחמת לבנון הראשונה. הסרט מתאר את המציאות ששררה בקרב חיילי צה"ל בלבנון במהלך אותה מלחמה, את המציאות האבסורדית ששררה בארץ הארזים, ושאנחנו מעולם לא הבנו אותה. זה אמנם היה רק סרט, אבל הסרט הזה היה יותר מציאותי מהמציאות.
באותה סצינה מהסרט, לאחד הלוחמים הדרוזים בצה"ל בשם ראוף, יש ארוסה דרוזית לבנונית. ראוף חוצה את הקווים, ומגיע לבית משפחת ארוסתו. תוך כדי שיחה עם המשפחה שואל אותו האב: "תגיד, האח ראוף. במקרה שיהיה עימות בינינו, בינינו לבין הצבא הישראלי, האם ייתכן שתילחם נגדנו?"
ראוף השיב: "אני חייל בצבא הישראלי, וגם אזרח ישראלי נאמן. ואני מקווה שלא נצטרך לעמוד במצב כזה".
תשובה כל כך אמיתית. ראוף שבסרט הוא הלוחם הדרוזי כבר למעלה מ-75 שנים: חייל ישראלי וגם אזרח ישראלי נאמן.
אבל אז, בסרט, כשראוף מנסה לחזור לצד הישראלי, מחבלים רוצחים אותו – שיעים או נוצרים, זה לא ברור מהסרט. והדרוזים הלבנונים, בני משפחתה של הארוסה, מחליטים לנקום את מותו, של החייל הישראלי. מי נשלח למנוע מהם את הנקמה? חיילי צה"ל, חברי היחידה של ראוף.
נוצר מצב אבסורדי, שבו בן המשפחה הדרוזי הלבנוני אומר לקצין הישראלי: "אתה תשמע לי, קפטן. הרגו את ראוף. ואנחנו נעשה מה שאנחנו צריכים לעשות. ואתם תשכחו שראיתם אותנו, ואנחנו נשכח שראינו אתכם". היגיון לבנוני.
הקצין הישראלי עונה לו: "אנחנו עולים עכשיו לכפר. אם תעלו לכפר, אתם תפגעו קודם כל בנו, החברים של ראוף". ומה עונה הדרוזי, בן משפחתה של הארוסה? את התשובה הכי הגיונית בהיגיון הערבי: "אתם השתגעתם? על מי אתם שומרים? אתם תעשו את מה שאתם רוצים, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים". והוא מוסיף באותו היגיון לבנוני: "אין בינינו משא ומתן. אנחנו רוצים את דמו של מי שהרג אותו".
נכון שזה רק סרט, אבל לפעמים הסרטים נכונים מכל מציאות.

בחזרה לעזרת הנשים

צילום: חגי הוברמן

את התמונה הזו צילמתי השבוע בהר הבית. תפילות יהודים על ההר, למרות דבריו של השר בן גביר בשבוע שעבר כאילו הוא 'הדרג המדיני' התיר אותם, מתקיימות כבר מעל 5 שנים, ואם הוא לא שמע על כך, שישאל את אשתו, אילה בן גביר, מהפעילות למען הר הבית. ובכל זאת, המראה הזה היה בלתי נתפס: חרדים(!!!) מתפללים על הר הבית, אל נוכח מקום המקדש, לצידה של אשה יראת שמים שומרת מצוות שגם היא שקועה בתפילה. זה בדיוק המקום בו היתה 'עזרת הנשים' של בית המקדש. סיבת קריאתה בשם 'עזרת נשים' אף על פי ששימשה גברים ונשים באופן שווה, היא משום שבזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. הגמרא במסכת סוכה מתארת שבתחילה הנשים היו מבפנים והגברים מבחוץ, אולם על מנת למנוע קלות ראש שינו זאת, והתקינו את המקום לנשים בגזוזטרה.

המראה הזה שיכנע אותי שכל מה שעובר היום על המדינה הוא חבלי משיח, שפעמיו אכן קרובים.