ממשלת נתניהו, ממשלת ימין מלא-מלא, קיבלה השבוע בשעה טובה את ההחלטה הימנית הראשונה שלה, בדמות החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לאשר את הסדרת 9 יישובים ביהודה ושומרון והבקעה. לטובת קוראי 'מצב הרוח' נעשה סדר במיקומי היישובים – מצפון לדרום: גבעת ארנון המוכרת יותר בשמה 'גבעה 777' ממזרח לאיתמר; שחרית במערב השומרון, ליד ברוכין; גבעת הראל/הראה – שני יישובים, גבעת הראל וגבעת הרואה, ליד מעלה-לבונה בבנימין שיאוחדו ליישוב אחד; מלאכי השלום ממזרח לשילה, שלמרות היותו חלק מגוש יישובי שילה בבנימין הוא כבר שייך מוניציפאלית לבקעת הירדן; מצפה יהודה מדרום ליישוב קידר סמוך למעלה אדומים; שדה בעז ליד נוה-דניאל בגוש-עציון; בית חוגלה ליד יריחו, יישוב שהוקם בזכות 'משוגעת' אחת לדבר – ארנה קובוס מעפרה; ואביגיל ועשהאל בדרום הר חברון.
אחרי החלטת הקבינט נודע שארה"ב פנתה לישראל בבקשה "לקבל הבהרות ופרטים על מה שאושר והוכשר בפועל בשטחים". אז אנא, אל נא תהיו תמימים: כל האתרים הללו תואמו מראש בשיחות שקיים שר המודיעין רון דרמר עם מימשל ביידן, ונימוקיו שמדובר באתרים שאין בהם בעייה עם מעמד הקרקע – כולם על אדמות מדינה או אדמות פרטיות בבעלות יהודית, כמו מצפה יהודה למשל, ורובם כבר בנויים ומיושבים - וכל שנותר לעשות זה לסדר להם מים וחשמל באופן נורמלי, כמו בכל יישוב אחר. האמריקנים לא זקוקים להבהרות ופרטים "על מה שאושר והוכשר בפועל בשטחים". הם מכירים את העובדות מצויין.
בהודעה הרשמית של הממשלה נאמר שההחלטה התקבלה "בתגובה לפיגועי הטרור הרצחניים בירושלים". אם ההחלטה התקבלה בתגובה לפיגועי הטרור הרצחניים בירושלים, איפה לא אושרה עדיין הבניה? בשכונות המתוכננות של ירושלים! ובראשן שכונת עטרות. בשבוע שעבר חשפנו ב'מצב הרוח', שבכל נושא הבניה בירושלים, נתניהו הטיל על השר דרמר להחליט על הקמת השכונות החדשות - בתיאום עם מימשל ביידן. השכונה החשובה ביותר היא שכונת עטרות, במקום בו שכן בעבר נמל התעופה הירושלמי עטרות. שבוע לפני כן פירסמנו ידיעה בלעדית אחרת ב'מצב הרוח', דברים שאמרו מקורבי נתניהו בשיחות סגורות, כי נתניהו מוכן לשקול את קידום שכונת עטרות, אבל אין לו כוונה לפי שעה לקדם את הבניה בשכונת 1-E, המחברת בין ירושלים למעלה אדומים.
ודווקא הבניה הזו קריטית, בגלל ההשתלטות הערבית הבלתי פוסקת על אדמות ארץ ישראל בכל רחבי יו"ש – בדגש על היישובים הצמודים לירושלים.
אני מניח שרוב הקוראים יופתעו לשמוע שעיסאוויה, ממנה יצא המחבל המטורף ביום שישי שעבר, היא חלק ממדינת ישראל מראשיתה. הכפר היה חלק ממובלעת הר הצופים, חלק של מדינת ישראל שהיה מנותק מהמדינה 19 שנה. כמובן שישראל לא יכלה לממש את שלטונה בכפר הזה, שהתנהג בפועל כחלק מממלכת ירדן, ותושביו קיבלו אזרחות ירדנית.
אני עוד זוכר כילד, אחרי מלחמת ששת הימים, את השכונה הערבית עיסאוויה, ככפר קטנטן למרגלות הר הצופים. היום השכונה הזו היא כמעט עיר בפני עצמה – בבניה ערבית פראית, תוך התעלמות מוחלטת מהריבונות הישראלית.
כל המאחזים שהוחלט על הסדרתם תואמו מראש בשיחות שקיים שר המודיעין רון דרמר עם מימשל ביידן. האמריקנים לא זקוקים להבהרות ופרטים "על מה שאושר והוכשר בפועל בשטחים". הם מכירים את העובדות מצויין
כמה שנים זה נמשך? אני מניח שחלק גדול מהקוראים יטילו את האשמה על הממשלה הקודמת, בגלל השותפות של רע"מ הערבית בקואליציה. אחרים יזכירו שגם בממשלות נתניהו התופעה התקיימה, ואותן ממשלות לא השכילו לעצור אותה. היסטוריונים ירחיקו עד ממשלת רבין של ימי אוסלו, שגם היא היתה תלויה בקולות מפלגה ערבית.
חוקרת הזמר העברי נאוה בודק אחירון פירסמה השבוע בפייסבוק שלה ציטוט מתוך ספרו של הכהן הגדול של השמאל הישראלי עמוס עוז 'מיכאל שלי', שפורסם לפני 55 שנה, בשנת 1968, ובו הוא כותב בלשונו הציורית (עמ' 77): "כפרים ופרוורים סוגרים על ירושלים, טבעת הדוקה, כאנשים סקרנים סביב אשה פצועה מוטלת על הכביש: נבי סמואל, שועפאט, שייח' ג'ראח, עיסאוויה... יאגרפו אצבעות ידם והעיר נמחצת".
הוא לא היה היחיד. בדיוק לפני 48 שנים, ב-ז' באדר תשל"ה, 18 בפברואר 1975, התכנסה ועדת שרים לענייני התיישבות – פעם היתה ועדת שרים כזו, שכל תפקידה היה לקדם התיישבות חדשה במדינת ישראל, היו זמנים! - לדיון בהקמת יישובים חדשים. הימים ימי ממשלת רבין הראשונה(!), האחרונה בתולדות שלטון מפא"י המוחלט לפני המהפך הפוליטי הראשון. שר הביטחון בממשלה הוא שמעון פרס. שימו לב מה הוא אומר באותו דיון בוועדה:
"אני רוצה להעיר על התוכנית שאיננה כאן. יש לי הרושם שאנחנו חיים בתקופה של ציונות עצורה. אני רואה ארבעה מרכזי כובד עיקריים במפה המונחת כאן. אני רואה ממש תחרות בין דינמיקה יהודית ודינמיקה ערבית, ולדעתי יד הדינמיקה הערבית על העליונה. שני האיזורים האלה, לצערי הרב, זה איזור ירושלים והגליל העליון. כל שבוע, כשאני עובר מעל הרי ירושלים, אני רואה יותר ויותר בתים. הרי ירושלים הולכים ונבנים ע"י הערבים. הפיתוח של ירושלים דווקא מושך סביבו התיישבות ערבית. אני אומר את הדברים האלה בדאגה רבה מאוד...
"גם בצפון, באיזור שאנחנו עכשיו מעלים את כוכב השחר, בעל חצור, אינני מבין מדוע צריך לפעול במחתרת. מדוע ליהודים אסור להתיישב שם? יש שם מחנה ירדני מוזנח. בעוד שנה שנתיים לא תישאר פיסת אדמה באיזור ירושלים. לא ייתכן שירושלים תהיה מוקפת ביישובים ערבים... בגליל העליון יש שפע בכלכלה הערבית. תנועת הבניה במשולש ובגליל עכשיו היא חסרת תקדים..."
והוא מסכם:
"בירושלים צריך להעלות עוד 2-3 נקודות בצפון, בדרום ובמזרח. ללכת קצת יותר במרץ בעניין מעלה אדומים, אחרת נמצא שירושלים ערבים סביב לה, ויהיה מאוחר לתקן. היום אנחנו יכולים לגאול שטחי שממה ולעבד אותם".
48 שנים חלפו מאז ממשלת רבין הראשונה. מאז עברנו את ממשלות בגין, שמיר, פרס, שוב שמיר, שוב רבין, שוב פרס, נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט, לפיד, שוב נתניהו – ושום דבר לא השתנה. ואתה קורא את הדברים שנאמרו לפני 48 שנה, כאילו נאמרו הבוקר. האם עוד אפשר לתקן?
לא צריך להידבר – צריך לדבר
אם יש דבר שמסמל יותר מכל את הטירלול שאחז את המדינה, זה הפער האדיר שבין התנהלות הדרגים הבכירים במדינה, קואליציה ואופוזיציה גם יחד, לבין תחושות הציבור – מימין ומשמאל, מכל הכיוונים ומכל המיגזרים.
במידגם בלתי מייצג של שיחות עם חברים, בלי הבדלי דעות, תומכי הממשלה ומתנגדיה, תומכיה הרפורמה המשפטית ומתנגדיה, מצאתי קונסנזוס אחד: כולם מודאגים, מאד. לא מסתירים את דאגתם. מודאגים מהקרע הפנימי בציבור. מודאגים מכל מה שקורה סביב הרפורמה המשפטית, ויותר מכל: מודאגים מעתיד המדינה.
ולכולם, מכל הכיוונים, יש אותו פתרון: לעצור עצירת ביניים את תהליך החקיקה, ולהתחיל בהידברות בין כל הגורמים בנושא, כדי לקדם חקיקה בהסכמה.
שיעשו כבר את מה שאורי אורבך ז"ל הציע כבר לפני שנים רבות בשנינותו הייחודית: לא צריך להידבר – צריך לדבר.
חולדאי מצדיק את יגאל עמיר
בשבוע שעבר כתבתי כאן את המלצתי לעורכי הדין של יגאל עמיר, באיזה ציטוטים להשתמש בבקשת החנינה מנשיא המדינה. השבוע היה זה ראש העיר תל אביב רון חולדאי שהצדיק את מעשהו של יגאל עמיר כשהכריז בהפגנה: "מדינות דיקטטוריות חוזרות להיות דמוקרטיות רק דרך שפיכות דמים".
אל תגידו גוש קטיף
לא מעט ממתנגדי הרפורמה המשפטית, בניסיונם להגן על יושרם של שופטי בג"ץ, נופפו בטענת סרק כאילו בג"ץ דאג לפיצויים של תושבי גוש קטיף, ובכך הוכיח שאינו מוטה אידיאולוגית או פוליטית.
אין טענת סרק גדולה מזו. לשבח את בג"ץ שהעלה את הפיצויים בתקופת ההתנתקות, זה לירוק בפרצוף של המתיישבים - וזה מה שבג"ץ עשה. אם בית המשפט העליון בשבטו כבית הדין הגבוה לצדק היה מממש את ייעודו, הוא היה חייב לפסול לגמרי את חוק ההתנתקות, בהיותו סותר את חוק יסוד זכויות האדם. בג"ץ היה חייב לקבוע לממשלת שרון, שכל משפחה תקבל תמורת הבית שנהרס, בית מוכן באותו גודל ובאותו מעמד, ולא לזרוק אותם לבתי מלון עם פיצויים ולהעבירם למחנה פליטים של קרוואנים. בג"ץ היה חייב להכריח את הממשלה למצוא לכל אחד עבודה במקצוע בו עבד. במקום זה בג"ץ רק אישר פיצויים גם לנוער, ואישר את חוק ההתנתקות, למרות היותו סותר חוק יסוד, בטענה של 'תכלית ראויה'. ומה היתה התכלית הראויה? שראש הממשלה אמר שההתנתקות תשפר את מצבנו הביטחוני. אז זו 'תכלית ראויה'. בג"ץ בתקופת ההתנתקות התגלה במלוא קלונו ואפסותו. משת"פ של ממשלת אריק שרון.
ההתנתקות היתה פשע, מעבר להיותה איוולת, ובג"ץ הכשיר את הפשע. בעיקר כשהדבר נעשה תוך רמיסת הדמוקרטיה, לידיעת כל הדמוקרטים. שרון מעולם לא קיבל את תמיכת העם בהתנתקות באופן דמוקרטי - בבחירות. הרעיון של נסיגה מהרצועה עמד פעמיים למבחן דמוקרטי אמיתי - ופעמיים נכשל. בבחירות 2003 כשמצנע ביקש נסיגה רק מנצרים וקיבל 19 מנדטים מול שרון ('דין נצרים כדין תל אביב') שקיבל 38, ובמשאל מתפקדי הליכוד. ולמרות זאת הפשע בוצע – באישור בג"ץ.
אז אל תספרו לי אגדות ומעשיות, כאילו בג"ץ 'מגן על המיעוטים'. גם הגנה כזו, כשהיא מתבצעת, היא מאד סלקטיבית. בג"ץ מגן רק על מיעוטים יוקרתיים.