מטוסי חיל האוויר הישראלי עושים דרכם לתימן לפעילות מבצעית, כחלק מהמלחמה באוייב המר ביותר של מדינת ישראל התומך במיליציות התימניות, זה הפועל לערער את היציבות במזרח התיכון, כחלק מהתוכנית להשמיד את מדינת ישראל.
זה מה שקרה – לא השבוע, אלא לפני 61 שנים, במבצע שקיבל את השם 'מבצע רוטב', ובהמשך 'מבצע דורבן'. מדינת ישראל יצאה לסייע לשליטי תימן המודחים מול האוייב המשותף שזמם להשמיד את מדינת ישראל – הנשיא המצרי גמאל עבדול נאצר. איראן היתה אז מדינה ידידותית לישראל. מצרים היתה האוייב המרכזי.
הכל התחיל בספטמבר 1962, עם מותו של שליט תימן האימאם אחמד. את מקומו ירש בנו, האימאם באדר. אולם קבוצת קצינים זוטרים בצבא התימני קשרה קשר לתפוס את השלטון. הם עלו בטנקים על תחנת השידור בעיר הבירה צנעא ולאחר קרב קצר תפסו את השלטון והכריזו על הקמת רפובליקה תימנית.
ראשי הקושרים פנו בבקשת סיוע לנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר. נאצר, שביקש להשפיע על כל המזרח התיכון, תמך ב'רפובליקה העממית' של תימן ושלח לשם רבבות חיילים.
המלוכנים אשר ניצבו מול הצבא המצרי וחיפשו מקורות נשק וסיוע ובאופן טבעי פנו לאוייב של מצרים – מדינת ישראל. בדצמבר 1963 פגש מנכ"ל משרד החוץ יעקב הרצוג את שר האוצר של אל-בדר, יחיא אל-חרסי, בלונדון. השר ביקש סיוע מישראל, ואף ביקר בישראל ב-20 בדצמבר. בפגישה עם שרת החוץ גולדה מאיר סוכם, כי ישראל תסייע לתימן בכמה מישורים, בהם מדיני והסברתי – וגם בסיוע בנשק. בתמורה התחייבו המלוכנים כי במידה ויעלה בידם לבסס שליטה על הממלכה, תכיר ממלכת תימן בישראל.
בתיאום עם הבריטים, בעזרת שני קצינים בריטים שביקרו בישראל בפברואר 1964, התברר כי הבעיה של המלוכנים היא, שקווי האספקה המלוכנים לא הצליחו לספק סיוע לכוחות הנסיך עבדאללה בן חסן, שפעלו כ-30 ק"מ ממזרח לצנעא. לדעתם הדרך היחידה לסייע להם, הייתה בהצנחת סיוע מוטס.
מדינת ישראל נרתמה למשימה. זו היתה הזדמנות לפרוץ את חומת האיבה הערבית וניסיון לכונן קשרים עם יורש שלטון במדינה מוסלמית.
זה גם עלה בקנה אחד עם ההשקפה שרווחה אז בצה"ל, כי ככל שתלך ותעמיק המעורבות המצרית בתימן תוך ריתוק כוחות הולכים וגדלים של הצבא המצרי שם, יפחתו הסיכויים ותפחת יכולתו של הצבא המצרי לפתוח במלחמה נגד ישראל. זה היה הרקע למבצעי 'רוטב' ו'דורבן' שבא בעקבותיו.
חיל האוויר החל באימונים בהצנחת מטענים שנערכו בחולות פלמחים באמצעות מטוסי 'סטרטוקרוזר', מטוס התובלה הכבד ביותר של חיל האוויר הישראלי באותן שנים.
הטיסה הראשונה יצאה לדרך בחול המועד פסח תשכ"ד, 31 במרץ 1964. מטוס סטרטוקרוזר בודד המריא למשימתו מבסיס תל נוף, כשהוא עמוס בכלי-נשק, תחמושת וציוד רפואי. המטוס טס לתימן בשעות הלילה לאורך חופי סעודיה. ב-12 הארגזים שהוצנחו היו 180 רובים, 34 אלף כדורים 7.92 מ"מ, 17 אלף כדורים 0.303, 72 פגזים לתותח 6 ליטראות, 150 פאונד חומר נפץ פלסטי, דואר לשכירי החרב, עיתונים אנגליים ובקבוק וויסקי. הכמויות לא היו גדולות, אבל להצנחה עצמה היה אפקט מחשמל: הופעה נראית בעין של בעל ברית עוצמתי ששולח סיוע מהשמיים. לאחר שהצניח את הציוד המשיך המטוס לג'יבוטי, שהייתה אז תחת שלטון צרפתי, נחת שם לצרכי תדלוק, וחזר לישראל.
הביטחון שצבר הצוות כתוצאה מהצלחת הטיסה הראשונה, היווה בסיס לסדרה של טיסות נוספות. המתאם האנגלי טוני בויל הודיע, כי המלוכנים שאבו עידוד רב מן הנשק והתחמושת שהוצנחו עבורם וכי הם מבקשים ציוד נוסף.
ההצעה להפציץ את שדה התעופה צנעא
אור לט"ז בסיוון תשכ"ד, 26 במאי 1964, המריא הסטרטוקרוזר לדרכו בשנית. הדרך אל היעד עברה גם הפעם ללא אירועים מיוחדים.
בטיסה השישית, עלה רעיון יצירתי במוחו של המתאם הבריטי, טוני בויל: שמטוסי חיל האוויר הישראלי יפציצו את שדה התעופה של צנעא, ואת האחריות הרשמית ייקחו על עצמם המלוכנים. מפקד חיל האוויר עזר ויצמן הסכים לבצע זאת, אך ראש הממשלה לוי אשכול התנגד וההצעה ירדה מסדר היום.
השבוע לפני 59 שנים, אור לט"ז באייר תשכ"ו, ליל ה-5 במאי 1966, בוצעה ההצנחה האחרונה. בסך הכל, בוצעו 14 טיסות במסגרת מבצעי 'רוטב' ו'דורבן'.
למרות הנוכחות המצרית הגדולה בתימן, לא נוצר מגע עם המצרים או עם מטוסי חיל-האוויר המצרי, למעט פעם אחת. באחת הטיסות קיבלו הטייסים הודעה על מיגים מצריים באוויר בדרכם אליהם. המטוס צלל בחריפות והצליח להתחמק מהמיגים.
בסופו של דבר לא הצליחה ישראל לסייע למלוכנים בתימן לחזור לשלטון. היא שלחה להם ציוד ישן – כלי נשק, מכשירי אלחוט וציוד רפואי – שהוצא ממחסני צה"ל. מצד שני, היא האריכה את המלחמה בתימן וריתקה בכך את הצבא המצרי. בשנת 1965 לחמו בתימן יותר משישים אלף חיילים מצרים, שליש מצבאו של נאצר. גם בימי מלחמת ששת הימים היו בתימן יותר משלוש דיוויזיות מצריות, שלא השתתפו במלחמה נגד ישראל. אבל בסופו של דבר נאלץ בנו של האימאם לברוח לבריטניה, והרפובליקנים השתלטו על תימן. האירוע הזה, והתבוסה המצרית במלחמת ששת הימים, הביאו את נאצר להחלטה להוציא את כוחותיו מתימן במהלך שנת 1968.
זמר לגדעון
אין לי מושג אם את השם 'מרכבות גדעון' קבעה בינה אנושית או מלאכותית. גדעון השופט התנ"כי הוא דמות מופת בהיסטוריה הצבאית התנ"כית, אבל דווקא מרכבות לא היו לו, לפחות לא על פי התיאור בתנ"ך.
מעל מגרש המסדרים בבה"ד 1, בית הספר לקצינים של צה"ל, מופיע הפסוק המשמש כמוטו של המוסד, המשפט שאמר גדעון ללוחמיו: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ". מורשת גדעון הונחלה לפיקוד של צה"ל.
ויש מה ללמוד מגדעון, גם בימינו. אם כבר נבחר גדעון בן יואש לסמל את הרחבת המלחמה בעזה, ננצל את המצב לשיעור תנ"ך קצר בנושא פיקוד ומנהיגות.
המציאות של ימי גדעון מזכירה מאד את המציאות בעוטף עזה לפני מלחמת שמחת תורה, ימי בלוני התבערה שהבעירו את שדות החיטה בצפון הנגב: "וְהָיָה אִם זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קָדָם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיִּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֵךְ עַזָה וְלֹא יִשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשָׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר... וַיִּדָּל יִשְׂרָאֵל מְאד מִפְּנֵי מִדְיָן" (שופטים ו', ג'-ו').
מלאך ה' נשלח לגייס את גדעון, "וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן" (שופטים ו', ל"ד).
ראשית צריך גדעון לבנות את הכוח איתו יילחם. מספר המתגייסים עצום: כ-32 אלף. בשביל תוכנית המלחמה של גדעון, התקפת פתע חשאית, זהו מספר עצום. 22 אלף מהם עזבו את מחנה גדעון מיד לאחר שגדעון תיאר את התעוזה והסכנות שבתוכניתו. הם בחרו לעלות למקום גבוה, שממנו יוכלו לצפות על המערכה מבלי להסתכן. מתוך הנשארים צריך גדעון לבחור את המצטיינים, וכאן, בעצת הקב"ה, הוא עושה להם מבחן מעניין מאד.
הלוחמים הצמאים מגיעים למעיין חרוד לשתות מים. גדעון בודק באיזה אופן כל אחד שותה: "וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת׃ וַיְהִי מִסְפַּר הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם" (שופטים ז', ה'-ו'). מי שכרע על ברכיו, נאלץ להניח את חרבו לצידו כדי להתכופף ולשתות מים. הוא הפקיר את נשקו! אחד כזה לא ראוי להיות לוחם. 300 איש שתו באופן שונה: ביד אחת המשיכו לאחוז בנשק ובשנייה שאבו קצת מים, הגישו לפיהם וליקקו מהם כלקוק הכלב. אלו לוחמים!
אפילו נעמי שמר ז"ל התלהבה מהתרגיל הזה, וכתבה בשירה 'זמר לגדעון': "שלושה ריבוא של חיילים, ירדו לישון באוהלים. והוא בחר בשלוש מאות, שלא כרעו בִּרכם לשתות, שלושה ריבוא של חיילים".
כעת צריך גדעון לאסוף מידע מודיעיני. בלי מודיעין רציני אין ניצחון. גדעון עורך סיור לילי עם נערו – שניהם לבד - בקצה מחנה המדיינים, שם הוא מצליח לצותת לשיחה בין שני מדיינים, שבה אחד מהם מספר על חלום שחלם בלילה, וחברו נותן לו את פירוש החלום: "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה" (שופטים ז', י"ד).
המדיינים, מסתבר לגדעון, חוששים מפניו. גדעון מבין, לאחר הסיור הלילי שלו, שהחלומות הם עדות לפחדי המדיינים ולמורל הירוד שלהם, ולכן תכסיס הפחדה נועז עשוי לשברם כליל. לוחמה פסיכולוגית מבריקה.
הגיעה שעת ההכרעה.
כמו כל דבר בצה"ל, גם גדעון מחלק את לוחמיו לשלוש פלוגות. בידיהם שופרות וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים, כדי שאש הלפידים לא תסגיר את הלוחמים בטרם מועד. וכאן אומר להם גדעון את הפסוק שמלווה עד היום את צוערי בה"ד 1: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ". כי רק כך אפשרית פעולה צבאית בחשכת הלילה בלי מתן פקודות בקול רם.
לפי האות של גדעון, ניפצו כל חייליו את הכדים ותקעו בשופרות, כשהם קוראים את סיסמת הקרב "חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן".
שלהבות הלפידים, שהיו מוסתרות בכדים, הבליחו פתאום והטילו אימה בחשכת הלילה הכבדה. ההפתעה הייתה מושלמת והמבוכה בקרב המדיינים הייתה רבה. בחושך אי אפשר היה להבחין בין אוייב לאוהב, בין ישראלי לבין מדייני. זרע הפחד, שהיה טמון כבר בלב המדיינים, צמח והיה לאימה נוראה ולבלבול. ולכן "וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה (בקרבת קיבוץ בית השיטה בימינו) צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת" (שופטים ז', כ"ב).
כעת, למרדף אחרי המדיינים הלוחמים, לא מספיקים 300 לוחמים. גדעון מזעיק את שבטי ישראל הסמוכים לאיזור הקרב ולדרך המנוסה – אנשים מנפתלי, אשר ומנשה – לרדוף אחרי הנמלטים ולשים קץ אחת ולתמיד לפלישות מן המדבר. ונעמי שמר ז"ל שוב מתפעלת בשירה 'זמר לגדעון' מהלוחמים ומזכירה את שיטת המיון לגיוס: "היכה גדעון במדיינים, בשלוש מאות בן עם עני. כי אנשיו בני חיל הם, שלא כרעו על ברכיהם - היכה גדעון במדייני". סיכום אירוע: "וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן" (שופטים ח', כ"ח).
אז מה למדנו מגדעון? פעולה נועזת, מהירה וניידת; נקיטת יוזמה התקפית וגישה בלתי שיגרתית, תעוזה מיוחדת בהתקפה לילית, והתמדה עד לניצחון.
בתקווה שמנהיגינו ילמדו מדרכיו של גדעון גם במבצע 'מרכבות גדעון', בעזרת ה', עד לניצחון.