אין לי מושג, בשלב זה של כתיבת שורות אלו, מה יהיה גורלו של 'חוק הריבונות' ששדולת ארץ ישראל הגישה ביום בו הושקה לכנסת הנוכחית. ככלל, המילה 'ריבונות' כמעט ולא נשמעה מאז חלף א' ביולי, ונראה שכל הצדדים עושים ככל יכולתם לקבור את הרעיון – כל אחד מכיוונו הוא. במקום ללכת בדרך הקלה – קונצנזוס מלא בממשלת האחדות מההתחלה על קבלת תוכנית טראמפ במלואה, וביצוע מיידי של החלת ריבונות על פי מפת התוכנית, בתמיכה מלאה של ממשל טראמפ מול המאבקים המדיניים העתידיים – החלו כל הצדקנים בהתפלספויות על ההתנגדות למדינה פלשתינית (שבכל מקרה הסיכוי שהיא תקום אפסי), והכבישים שאולי בעתיד כשיבוא המשיח לא נוכל לנסוע בהם, והפגיעה במספר יישובים שאין לזלזל בה, אבל היא מחיר שווה להחלת ריבונות על הרוב המוחלט של ההתיישבות בתמיכה אמריקנית מלאה.
דווקא במצב בו העניין הציבורי היחיד הוא המאבק בקורונה והמשבר הכלכלי הגואה, זו היתה הדרך היחידה שניתן היה לקדם את הריבונות.
אני כבר שומע את הטענות הנגדיות: אבל הרי תוכנית טראמפ מדברת על מדינה פלשתינית. אתה מסכים למדינה פלשתינית?
כתשובה אחזור יובל שנים לאחור. השבוע לפני יובל שנים, התפרקה ממשלת האחדות השניה בראשות גולדה מאיר – ממשלת הליכוד הלאומי כפי שנקראה אז, עוד לפני שקמה המפלגה שנקראה 'הליכוד' – על רקע קבלת תוכנית אמריקנית מדינית, הלוא היא תוכנית רוג'רס השניה. ריצ'רד ניקסון הרפובליקני נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר, אבל שר החוץ שלו ויליאם רוג'רס הפתיע את ישראל עם שתי 'תוכניות רוג'רס'. בכ' בכסלו תש"ל, 9 בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, פרסם רוג'רס את תוכניתו המדינית הראשונה שעיקריה היו נסיגה ישראלית כמעט מלאה ביהודה ושומרון עם תיקוני גבול קלים (על פי הסכם ביילין-אבו-מאזן נשארים בידי ישראל יותר שטחים משהציע רוג'רס), מעמד שווה לירדן בניהול ירושלים בתחומי הדת, הכלכלה והמנהל-האזרחי. וגם מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים, תוך השארת ההחלטה בידיהם אם ברצונם לחזור לבתיהם או לקבל פיצויים.
ישראל דחתה את התוכנית, ורוג'רס הכין את 'תוכנית רוג'רס' השניה, שעיקרה – הפסקת אש זמנית לשלושה חודשים בין ישראל ומצרים תוך הודעת השתיים, כי הן נכונות לשיחות תחת כל חסות, במטרה להגיע ביניהן לשלום צודק ובר קיימא, המבוסס על החלטת האו"ם 242. ההסכם התייחס גם לירדן.
ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר קיבלה את תוכנית רוג'רס השניה. זה היה השבת לפני 50 שנה, ב-כ"ו בתמוז תש"ל, 30 ביולי 1970. הפסקת האש לשלושה חודשים נכנסה לתוקפה ב-7 באוגוסט 1970 ונמשכה לא שלושה חודשים אלא שלוש שנים, עד פרוץ מלחמת יום-הכיפורים.
אבל עוד קודם לכן פרשו מהממשלה ששת שרי גח"ל (הגלגול הקודם של הליכוד) בראשותו של מנחם בגין, בטענה שבקבלת תוכנית רוג'רס ישראל מאמצת את עקרון הנסיגה ומקבלת רשמית ופומבית ראשונה של החלטה 242, ובכלל זה הסעיף הקובע כי אין לקבל השגתה של טריטוריה על ידי מלחמה. "זוהי ממשלת מלכודת ולא ממשלת ליכוד לאומי", אמר מנחם בגין בנאומו בדיון של סיעת גח"ל, שבו הוחלט לפרוש מהממשלה. "...כל התעלמות מהסכנות שבתוכנית רוג'רס עלולה להמיט שואה על ישראל".
הדקדקנות הזו של בגין, שמזכירה לי היום את ההתנהגות של מועצת יש"ע ושל גורמים בימין הפוליטי, עתידה היתה להתגלות לימים כטעות היסטורית. מלחמת ההתשה הגיעה לסיומה, אבל תוכנית רוג'רס, בסופו של דבר, כפי שגם היה צפוי, נקברה בבית הקברות של ההיסטוריה כמו כל התוכניות המדיניות האמריקניות ביובל השנים האחרונות. 8 שנים אח"כ, יהיה זה מנחם בגין עצמו שיחתום על הסכם שלום עם מצרים שבו יקבל את עקרון הנסיגה עד לגבול הבינלאומי על פי החלטת האו"ם 242, יהרוס חבל התיישבות פורח (חבל ימית) תמורת הסכם השלום.
מעניין לקרוא דווקא את מסקנותיו של עזר ויצמן, שהספיק להיות שר במשך 8 חודשים בלבד בממשלת הליכוד הלאומי השניה, כפי שכתב בספרו 'לך שמים לך ארץ' (ספרו הראשון אותו כתב כשדגל עדיין בעמדות ניציות, של נאמנות בלתי מתפשרת לשלמות הארץ): "אף אני, כמנחם בגין, הייתי סבור, כי קבלת יוזמת רוג'רס היא אסון לישראל, אבל דווקא משום כך, טענתי, עלינו להישאר בממשלה ולא להניח את כל ההחלטות הגורליות בידי ממשלה, בלא שרי גח"ל. עמדתי לא התקבלה... לאחר מלחמת יום הכיפורים נתגנב לליבי הרהור של חרטה: אולי, אילו נשארנו אז בממשלה, בהרכב כזה או אחר, היו המהלכים ערב המלחמה מתפתחים אחרת? אולי היינו מצליחים לקיים את ועדת השרים לענייני ביטחון כמתכונתה וחולקים שם על השאננות בימם שקדמו לפלישה המצרית-סורית? אולי היתה הכף נוטה לטובתנו אילו נהגנו כך? ואולי, בגלל הרגישות הגבוהה שלנו לענייני צה"ל, היינו מצליחים בשנים שבין 1970 ל-1973 לתרום משהו לכך, שצה"ל יהיה מוכן למלחמה טוב משהיה במציאות של אוקטובר 1973?" (עמ' 323).
אני מאד מקווה שבעתיד הרחוק, לא יתגנבו לליבם של מתנגדי תוכנית טראמפ הרהורים דומים של חרטה.
לידיעת ההיסטוריונים של העיתונות העברית
אני רוצה לנצל במה זו, ולספר סיפור אישי על עצמי. בדיוק לפני 30 שנה עשיתי היסטוריה דרמטית בתחום העיתונות העברית בארץ ישראל – ואף אחד לא יודע מכך!! בשום ספר היסטוריה לא מוזכרת ההיסטוריה שעשיתי, אני בעצמי, בעיתונות הישראלית.
אני הייתי האדם האחרון במדינת ישראל, שערך עיתון יומי בדפוס עופרת. בדיוק לפני 30 שנה.
וכעת הסברים: מאז המצאת הדפוס, העיתונים כמו גם הספרים נערכו באותיות עופרת. הפועל היה 'סודרו' – כך הוגדרה הפעולה של יצירה ב'סְדַר' (עוד מילה מקצועית) של שורות העופרת ועימודן בתוך מסגרת פלדה, שממנה הודפסו עותקי העיתונים או הספרים. כשהתחלתי לעבוד ב'הצופה' כעורך חדשות, לפני 32 שנים, עוד היו ה'סָדַרים' יושבים מול מכונות ה'לינוטייפ' – מעין מכונות כתיבה ענקיות ורועשות שבמקום להדפיס על נייר הם פולטים שורות שורות של אותיות עופרת – שמהם הורכב עמוד העיתון. גם התמונות היו בעצם חריטות עופרת, שנעשו בטכניקה מיוחדת שנקראה 'צינקוגרפיה'. עורכי העיתונים נדרשו להתמחות בתחום ששום אזרח רגיל לא נזקק לו – קריאה של 'כתב ראי', אותיות הפוכות.
בשנות השמונים החלו המחשבים חודרים לחיינו, גם בתחום העיתונות. עיתון אחר עיתון נטש את דפוס העופרת, ועבר לעריכה במחשב, והדפסה בסגנון של פיתוח תמונות. אלו היו מחשבים עתיקים, פרימיטיבים, עם מסכים ירוקים או שחורים מעייפי עיניים, לא דומים בכלל לכל מחשב נייד הכי פשוט שיש היום לכל ילד. אבל מכונות הלינוטייפ במערכות העיתונים השונות הושבתו בזו אחר זו.
וכשכל העיתונים בארץ (לא רק 'מעריב', 'ידיעות' 'הארץ' 'דבר' ו'על המשמר' אלא גם כל היומונים החרדיים כמו 'המודיע', 'שערים' וכו') כבר עברו לעריכת מחשב – רק עיתון 'הצופה' המשיך לעבוד בדפוס עופרת, היחיד במדינה. ככה זה כשאתה עיתון מפלגתי קטן של מפלגה לא גדולה במיוחד, כמו שהיה אז 'הצופה'. וכך נותרנו העיתון היומי היחיד שהעורכים שלו עוד יושבים מול ערימות דפי נייר, ומסמנים ל'סָדַרים' את הסימונים המקובלים בעריכה הידועים רק ליודעי ח"ן של דפוס (מי עוד ידע שהאות Z פירושה 'התחל פיסקה חדשה'?) שעה שבכל שאר מערכות העיתונים במדינה יושבים העורכים מול צגי המחשב, מוסיפים ומוחקים מילים ומזיזים פיסקאות מהכא להתם, מלמעלה למטה ולהיפך, כמו שכל ילד עושה היום בשיעורי הבית שלו.
אבל החיים עושים את שלהם, וגם 'הצופה' נטש לבסוף את הלינוטייפים ועבר למחשבים. השבוע בדקתי באחד היומנים שלי את התאריך, לידיעות רושמי ההיסטוריה: במוצאי שבת, י"ד בתמוז תש"ן, 7 ביולי 1990, נערך העיתון האחרון של 'הצופה' בדפוס עופרת, העיתון של יום המחרת. באותו מוצאי שבת הורדו לאחרונה המפסקים של מכונות הדפוס הכבדות והרועשות, האחרונות במדינה. שאונם נדם סופית. (ונסגר סופית דפוס 'העשור' שהוקם בשנת העשור למדינת ישראל, 1958, ופעל במשך 32 שנה).
ואני הייתי עורך החדשות באותו לילה.
למחרת בערב נערך הגיליון הראשון של 'הצופה' במחשב – הגיליון של יום שני, ט"ז בתמוז תש"ן, 9 ביולי 1990. שוב אני הייתי עורך הלילה, אבל זה כבר לא היה משמעותי. כמוני היו באותו לילה עוד מאות עורכים בישראל.
אבל מי ידע שאני ערכתי את העיתון היומי האחרון במדינה בדפוס עופרת? – אז הנה, פרעתי את חובי לכותבי ההיסטוריה.