כשאהרון ברק הציע לרבין להתחזות ל'משוגע'

פרשת הנבצרות, הדיון בבג"ץ והאפשרות שהיועצת המשפטית לממשלה תחליט שרירותית שראש הממשלה הנבחר 'נבצר' ויפסיק לכהן בתפקידו, מעסיקים את הציבור הקרוע והמפולג כבר זמן רב. אלא שנתניהו, מסתבר, אינו ראש הממשלה הראשון שעמד בפני 'נבצרות'. זה כבר קרה בעבר (לא עם אריק שרון שבאמת היה 'נבצר'), גם אז היה מדובר בראש ממשלה שהסתבך בפלילים, וגם בפעם הקודמת השחקן המרכזי בסיפור היה פרופ' אהרון ברק.

אלא שבפעם ההיא, מסתבר, לא היה ספק ש'נבצרות' של ראש הממשלה מתייחסת אך ורק למצב רפואי. בעצם, כל הסיפור התבסס על ההבנה הזו. ועוד הבדל משמעותי היה בין אז והיום: אז – ראש הממשלה הוא זה שביקש, דרש, התחנן לסיים את תפקידו – ולא התאפשר בידו. גם לא באמצעות 'נבצרות'.

זה היה בשנת תשל"ז, 1977, ערב הבחירות לכנסת שהעלו לראשונה את הליכוד לשלטון. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הודיע על החלטתו לפרוש מיידית מתפקידו ולהעביר את התפקיד לשמעון פרס, אחרי שנחשפה פרשת הדולרים של אשתו לאה. אלא, כך הסתבר, שהפרישה לא היתה פשוטה. על פי החוק שהיה קיים אז, לא ניתן היה להתפטר מממשלת מעבר, והממשלה שרבין עמד בראשה היתה ממשלת מעבר, אחרי שרבין עצמו התפטר מספר חודשים קודם לכן, והחליט על הקדמת הבחירות. כך שרבין היה לכוד בתוך הממשלה בראשותו, בלי יכולת לעזוב אותה – בניגוד לרצונו.

וכך הוא מספר בספרו 'פנקס שירות', על הניסיונות למצוא פתרון לסבך (עמ' 562):

"עוד דיון ועוד אחד. יש משהו לקוי בחוק אם הוראתו כופה על אדם לכהן כראש ממשלה ולשאת באחריות – בניגוד לרצונו. "תנו לי דרך" אני מבקש מאנשי החוק והמשפט. אין. אומרים: "אלא אם נבצר ממנו למלא את התפקיד". אני נאחז בחוט: "מה זה נבצר? מתי נבצר?" אין הגדרה מדוייקת. פרופ' ברק (שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה – ח"ה) אומר, ש"ראש הממשלה יכול להגיד מה שהוא רוצה", והוא מוסיף בנדיבות לב: "איני יכול לשים מילים בפיך... אתה יכול לומר, שאתה שרוי במתחים ולחצים אישיים..."

"רמז נעים. ראש הממשלה... השתגע והתפטר. זה 'יתפוס' בבית הדין הגבוה לצדק? ואם מישהו יבקש אישור רפואי? אני, כידוע, לא כל כך מוצלח בתור שחקן..." סוף ציטוט מספרו של רבין.

סיכום: רבין לא התפטר. הוא יצא לחופשה – אבל נשאר בפועל ראש הממשלה עם כל האחריות. ואפילו ליועץ משפטי היפר-אקטיבי כמו אהרון ברק לא היתה אפשרות להחליט בעצמו על 'נבצרות', כי החוק קבע במפורש ש'נבצר' זה רק מסיבות רפואיות או נפשיות, ורבין, עם כל הביקורת לאורך כל השנים על מדיניותו והחלטותיו, נשאר אדם שפוי כל ימי חייו.

לחוקק את 'חוק יסוד: לימוד התורה'

אני בעד 'חוק יסוד: לימוד התורה'. מדינת ישראל, כמדינה יהודית, חייבת להכיר בערך לימוד התורה והיהדות כערך עליון, ולחוקק חוק יסוד ברוח זו. זו לא הלצה, זו אמת לאמיתה.

וזו לשון החוק על פי הצעתי:

כל מי שסיים או סיימה שירות צבאי או לאומי במלואו (בנים שלוש שנים, בנות שנתיים, אלא אם שוחררו שיחרור מוקדם מסיבות שאינן תלויות בו או בה, דוגמת פציעה וכד'), יוכל לקבל סיבסוד מהמדינה ללימודים בישיבה או במכללה תורנית למשך שלוש שנים, על פי בחירתו.

הסיבסוד יינתן למוסדות תורניים שיוכרו על ידי המדינה, על פי רשימה שתורכב בידי צוות מקצועי שייבחר על ידי הכנסת. המימון יינתן לאורך תקופת הלימודים, ויותנה ברישום נוכחות של התלמיד.

לימודי יהדות באקדמיה ייחשבו גם הם כלימוד תורה.

הסיבסוד לא יינתן במקום הסכום המוקצב למשוחררי צבא או שירות לאומי ללימודים אקדמאיים, אלא בתוספת לו.

המקור התקציבי יילקח מהכספים שיופסקו לישיבות גבוהות שתלמידיהם אינם משרתים בצבא או בשירות לאומי.

קואליציה – נא לבצע!

הרב קוק תמיד אקטואלי

מחרתיים, יום ראשון, ג' באלול, ימלאו 88 שנים לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי הראשון לארץ ישראל. מה היה הרב קוק, שהאמין שאנו צועדים בדרך הגאולה, חושב על מדינת ישראל של היום? על הקרע המעמיק במדינה ועל פירוק מוסדותיה משני הצדדים?

לאיש, כמובן, כולל ה'קוקניקים' הגדולים ביותר, לא יכולה להיות תשובה לשאלה הזו. אבל ציטוטים מהגותו של הרב קוק זצ"ל יכולים לשמש כמובן, כבסיס להתייחסות אקטואלית. כך לפחות אני מרגיש.

ובראש וראשונה, דברים שכתב הרב בספרו 'אורות ישראל' פרק ד' פיסקה ג' שחובה ליישם בכל עת, היום, מיד: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

הרב קוק, ראשון מימין, בתוך מגן דוד, במיצג של דוד טרטקובר במרכז סוזן דלל בנווה צדק. ראשון משמאל הוא יוסף חיים ברנר, ובאמצע (מימין לשמאל) ש"י עגנון, דוד שמעוני, אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'). למטה הסופרת דבורה בארון. אחדות בתוך מחלקות על פי טרטקובר. צילום: חגי הוברמן

ולגבי תומכי הרפורמה ומתנגדי הרפורמה, כתב הרב קוק ב'ערפלי טוהר' (בתוך שמונה קבצים, ב') עמ' ק"ז את התיאור הבא: "כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה, כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. וכוסה קלון ערום".

הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, מהוגי הדעות החילונים הבולטים, שנרצח ביפו בפרעות תרפ"א 1921, אמר באחד הפולמוסים שלו, שלרב קוק יש 'נשמה קרועה'. אני מודה שגם אני כבר כמה שנים חש שנשמתי קרועה, בין תומכי הקואליציה למתנגדי הממשלה ומהלכיה, בין הביביסטים לבין האנרכיסטים (אני נגד כולם!).

לכן אני מתחבר בקלות לדברים שכתב הרב קוק לסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') בהתייחסו לדברי ברנר: "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אשה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר..."

רבותי, ההיסטוריה חוזרת

כותרת 'ידיעות אחרונות' מגיליון ערב יום כיפור תשל"ז, אוקטובר 1976. מסתבר שיש כותרות שחוזרות על עצמן בהיסטוריה היהודית.