יהודה ושומרון מתחת לכף היד

הרב יואל בן-נון, ממייסדי 'גוש-אמונים' לפני 45 שנה, ממקימי עפרה ואלון-שבות מקום מגוריו כיום, סיפר השבוע בכנס לכיש השביעי, שעסק בנושא ההתיישבות היהודית בעזה ופרעות תרפ"ט, על סיפור ששמע לפני 37 שנה מפיו של הסופר עמוס עוז ז"ל. זה היה כשעוז התארח באחת השבתות בעפרה, כאורחו של ישראל הראל. במוצאי שבת, במועדון מלא וצפוף, נשא דברים באוזני אנשי היישוב. את הרצאתו המלאה פרסם עוז בספרו 'פה ושם בארץ ישראל'.

הרב בן-נון סיפר כי במהלך השבת טייל עם עוז ביישוב. באווירה הידידותית, סיפר לו עוז על מפגש שלו עם דוד בן גוריון, כ-21 שנים לפני כן, על סף פרישתו הסופית של 'הזקן' לשדה בוקר, 4 שנים לפני מלחמת ששת הימים. 

וכך סיפר: "נכנסנו ללשכתו של ב"ג בקריה בתל־אביב, חבורת 'מן היסוד' (קבוצה שהיתה אופוזיציה לבן גוריון בתוך מפלגתו). אני הייתי הצעיר בחבורה. על שולחנו של 'הזקן', מתחת לזכוכית, היה כתוב פסוק מספר שמות (כ"ג, ל'־ל"א) שהפתיע אותי: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ; ושַתי את גבֻלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר".

"כיוון שאני הייתי הצעיר בחבורה, וגם החצוף מכולם, שאלתי אותו: 'חבר בן גוריון, מה זה?'

"בן גוריון ענה לי: 'חבר צעיר, ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון. גבולות ישראל הן גבולות לדור הזה'". 

עמוס עוז, ישראלי חצוף, הוסיף והיקשה 'מה פירוש'? ובן גוריון ענה: "תראה חבר צעיר. יש תנאים מוקדמים להרחיב גבולות: חמישה ששה מיליון יהודים, נגב וגליל מאוכלסים, עצמאות כלכלית ואוקזיון בינלאומי (הזדמנות היסטורית בינלאומית שאפשר לעשות משהו). 

"שאלתי: מה יכול להיות 'אוֹקַזיון' בינלאומי? בן-גוריון לקח אותי למפה הסודית שעל קיר הלשכה, הזיז את הוילון ואמר: 'נגיד שירדן מתפוררת, העיראקים נכנסים מפה, הסורים מפה, אולי הסעודים מפה', ואז בן גוריון והניח את כף ידו על המפה באופן שכיסה את כל השטח בין ירושלים לערד – כל הר חברון". בן-גוריון, לשיטתו, לא נזקק להסביר במילים למה הוא מתכוון. המשמעות היתה ברורה: כל הר חברון מסופח למדינת ישראל.

כאן הגיע תורו של עמוס עוז 'לעקוף' את בן-גוריון מימין, ולשאול אותו: "חבר בן גוריון, חמישה ששה מיליון יהודים, נגב וגליל מאוכלסים, עצמאות כלכלית, ירדן מתפוררת, וזה כל מה שאתה לוקח?" התכוון לומר: אם כבר נוצרה הזדמנות, אז מה עם השומרון? אם כבר, לא תיישר קו עם הירדן?"

"אמר לי בן-גוריון: 'חבר צעיר. כאן אפשר לעשות רוב יהודי בשנים מעטות". רצה לומר: הפתרון הוא לא להידחף להר חברון עם חברון קטנה וגוש עציון קטן. אם תהיה הזדמנות גדולה, יום יבוא, את הר חברון ניקח בענק. 

יואל בן נון טען שבן גוריון לא סלד מגישה של 'מי שיברח – יברח' בהתייחסו לאוכלוסיה הערבית, כשהוא מעודד מהלך כזה. התפיסה של בן גוריון היתה, שבמקום שבו אפשר ליצור רוב יהודי בשנים מעטות, חשוב לעשות זאת, כדי שאנחנו נהיה ריבוניים. הסיפור הזה מסביר את התמיכה הנלהבת של בן-גוריון אחרי מלחמת ששת הימים בהתיישבות בגוש-עציון וגם בחברון, לגביה כתב ב'ספר חברון' בשנת 1970: "נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים". זאת בניגוד לאיזור שכם, אותו הגדיר פעם באזניו של עזר ויצמן 'אדמת טרשים'.

יואל בן נון המשיך לספר: "שאלתי את עמוס עוז: אתה, עמוס עוז, מקבל את זה? הוא ענה לי 'כן, אלא שאתם לא פעלתם לפי התנאים המוקדמים שהציב בן גוריון, ופירשתם את מלחמת ששת הימים כהזדמנות בינלאומית - בגלל האמונה המשיחית שלכם'. ואז הוסיף עוז עוד משפט מעניין: 'התנגדתי שתעלו, אבל אני גם לא רוצה שיפנו אתכם, אפילו אם תצטרכו לחכות לריבונות היהודית 200 שנה'.

"מאוחר יותר", סיים יואל בן-נון, "עמוס עוז חזר בו מהאמירות הללו".

ה'אוקזיון הבינלאומי' התקיים

עד כאן הסיפור שסיפר הרב בן-נון. עמוס עוז, לדעתי, כמו רבים בשמאל הישראלי, לא הבין אז שמלחמת ששת הימים היתה בפירוש אותו 'אוקזיון בינלאומי' – הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת. מה שנעשה בשבועות הראשונים שאחרי המלחמה – נקבע לדורות. מה שלא נעשה, שוב לא נעשה, או שנעשה בקשיים רבים. מחיקת שכונת המוגרבים מול הכותל המערבי כדי ליצור את רחבת הכותל, שבוצעה שלושה ימים אחרי המלחמה, לא היתה עוברת היום לא את בג"ץ ולא את הזירה הבינלאומית, וכך גם מחיקת שלושת הכפרים הערביים במובלעת לטרון, איזור שעליו היתה אז הסכמה מוחלטת שלעולם לא תוחזר או תימסר לשום גורם ערבי – בגלל המיטען הרגשי שהשטח גרר מאז מלחמת העצמאות. אם מפעל ההתנחלויות היה מתעכב בשנתיים כמו שהיו מי שהציעו אז, ספק אם הוא היה מתבצע בכלל. בזכות בני כפר עציון שהתעקשו 'לחזור הביתה', החלה להתרומם ההתיישבות ביש"ע, גם אם בתוך קשיים רבים. החזרה להר חברון ולעיר עצמה 40 שנה אחרי פרעות תרפ"ט, אלו שבחודש הבא נציין להם 90 שנה, היתה היתד הראשונה באחיזה בכל יו"ש.

היום בוודאי שאיש לא יחלוק שהתנאים של בן-גוריון מתקיימים אחד לאחד: 6 מיליון יהודים, עצמאות כלכלית, נגב וגליל מאוכלסים, והעולם כבר ממש לא נגדנו.

האירוניה של ההיסטוריה: מי שזכה 'לשים את היד' על הר חברון במפה, בפועל, לצורך מתן אישור להקמת יישוב, היה מחליפו ויריבו המר של בן-גוריון, לוי אשכול, שהיה הרבה פחות 'נץ' מקודמו. זה היה בפגישה שנערכה בלשכתו בכ' באלול תשכ"ז, 25 בספטמבר 1967, שבסיומה נתן אשכול לבני כפר עציון את האישור לעלות על הקרקע ולהקים מחדש את יישובם. מחנן פורת ז"ל שמעתי פעם תיאור ציורי על סיומה של אותה פגישה. "אשכול ניגש למפה שהיתה תלויה על הקיר ושאל: 'איפה זה גוש עציון? כאן?' ואז הניח את כף ידו הפרושה על המפה באופן שכיסה את כל הר חברון, ואמר: 'אז נגיד שהרחבנו קצת את ירושלים'". כך זה היה בימים שמפלגת העבודה עקפה מימין את הליכוד של היום. 

להחזיר עטרת המערך ליושנה

אם מפלגת העבודה תתאחד עם מרצ, כמו ששואף יו"ר המפלגה החדש עמיר פרץ, יש לי הצעה לשם של המפלגה המאוחדת: המערך. שם היסטורי, נוסטלגי, פופולארי וקליט, וגם מדוייק פוליטית. זו גם תהיה מתנה יפה לחגיגות היובל להקמת המערך, ולציון 35 שנים לפירוקו. 

תזכורת היסטורית: 'המערך' כגוף מאחד של השמאל הוקם בכ"ט בטבת תשכ"ט, 19 בינואר 1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית:  חיבור בין מפלגת העבודה (45 חברי כנסת דאז) ושמונה חברי כנסת של מפ"ם – הלוא היא המ' שמרכיבה כיום את מרצ, המפלגה שאיחדה את מפ"ם עם רצ - 'התנועה לזכויות האזרח' שהקימה שולמית אלוני בשנת 1973, ועם חלקים מתנועת 'שינוי'. אלוני עצמה, למי ששכח, באה מתוככי מפלגת העבודה לפני שפרשה ממנה בשנת 1973 והקימה את רצ. גם רצ, כמפלגה עצמאית, היתה פעם חלק מהמערך – בין השנים 1981 ל-1984, תקופת הכנסת העשירית. עם כינונה של הכנסת העשירית הצטרפה רצ למערך, ועל סף סיומה פרשה והתמודדה עצמאית בבחירות.

לפני 35 שנים, בשנת 1984, עקב הקמת ממשלת האחדות הלאומית בכנסת ה-11, פרשה מפ"ם מ'המערך', ו'מפלגת העבודה' חזרה לשמה ההיסטורי. לקראת הבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992 התאחדו מפ"ם ורצ בתוספת חלקים מ'שינוי', והקימו את מרצ.

אז מה יותר יפה מלהחזיר עטרה ליושנה (אוי, זו סיסמא של ש"ס, יריבה אידיאולוגית ותיקה ועתיקה עם מרצ) ולהקים מחדש את 'המערך'? שנים עגולות או עגולות למחצה – יובל שנים להקמת המערך, 35 שנים לפירוקו – הם בהחלט סיבה לניסיון להחזיר את ההיסטוריה. חידוש 'המערך' כאיחוד של מפלגת העבודה ומרצ יגרום לנוסטלגיה נוגה ומרגשת. בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו ב-28 באוקטובר 1969, הבחירות הראשונות של 'המערך' בהרכבו החדש, הוא קיבל 56 מנדטים – שיא שמעולם לא נשבר בתולדות הכנסת, במיוחד ביובל השנים האחרונות. הנה סיבה טובה להתרפק על הנוסטלגיה, לחזור ולהתגעגע לגולדה.

בחירות 2019 עם הפנים ל-1969. יחי 'המערך'.