חבר באירגון טרור בתפקיד ממלכתי?! – הזוי!

האם יעלה על הדעת שאדם שהורשע בחברות באירגון טרור, יכהן בתפקידים ממלכתיים בכירים במדינה? אז מה אם מדובר בעורך-דין? תארו לכם מצב שבו פעיל ימין שהורשע ואף ישב בכלא בגין פעילות טרור, יכהן, למשל, כממלא מקום נשיא המדינה ואפילו יהיה מועמד לתפקיד נשיא המדינה? הזוי, לא?

השאלה הזו מעסיקה רבות את פרשנינו הפוליטיים ואת המערכת הפוליטית כולה כבר כמה שבועות. אני מניח שהשם שקפץ לכולם למקרא השורות הללו הוא איתמר בן גביר, אבל אני התכוונתי דווקא לדב שילנסקי זכרונו לברכה.

בדיוק לפני 70 שנה, בחול המועד סוכות תשי"ג, ב-5 באוקטובר 1952, נעצר בקומת המרתף של בניין משרד החוץ בקריה בתל אביב צעיר בן 29 בשם דב שילנסקי, כשבתיקו מטען חבלה במשקל 3 ק"ג, שבה היו 25 אצבעות חומר נפץ. מנגנון השעון אשר צריך היה לפוצץ את הפצצה כבר היה מופעל. שילנסקי נעצר והואשם כי הוא חבר במחתרת שהתכוונה לפעול נגד הסכם השילומים שנחתם חודש לפני כן, ב-10 בספטמבר 1952. הוא נידון ל-21 חודשי מאסר, שוחרר לאחר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר, המשיך ללימודי עריכת דין, הצטרף בשנות ה-70 למערכת הפוליטית מטעם הליכוד, והגיע בכנסת ה-11 לתפקיד יו"ר הכנסת. בשנת 1993 התמודד מטעם הליכוד על תפקיד נשיא המדינה מול הנשיא שנבחר, עזר ויצמן.

נזכרתי דמות נוספת – הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל. באפריל 1950 נמנה הצעיר מרדכי אליהו עם חברי 'ברית הקנאים' - מחתרת שמטרתה הייתה כפיית חוקי הדת היהודית במדינת ישראל והקמת מדינת הלכה. הרב אליהו, שכּונה 'יאיר', עסק בקבלת חברים לקבוצה, בגיוס הון לפעולתה ובאיתור מקומות מחבוא לנשק. במאי 1951 נעצר עם עוד 40 מחברי הארגון. במשפטו הודה ב-24 סעיפי אישום, בהם גרימת נזק לאטליז, הטפה להשמדת תיקי יוצאי צבא, החזקת נשק, גרימת נזק למכוניות שנסעו בשבת ושליחת מכתב איום בחבלה לנהגי מוניות שייסעו בשבת. הוא נדון לעשרה חודשי מאסר. במשפטו אמר: "הרגשתי כי ליהודים יש הרגשת נחיתות הגורמת ליחס של זלזול אליהם מצד הזולת, דבר המשפיע גם על המנהיגות... האמנתי כי באמצעות המחתרת נוכל להשליט חיי תורה במדינה".
לימים הודה שטעה בפעילותו: "אני מודה בטעות שעשיתי... את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית". (מתוך ספרו של יאיר שלג 'אחרי רבים – להטות?' עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006).

מרדכי אליהו המשיך במסלול הרבנות, עד שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר ברבנות במדינת ישראל – הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון.

חבר נוסף באותה 'מחתרת קנאים' היה שלמה לורנץ – לימים ח"כ מטעם אגודת ישראל, ואף יו"ר ועדת הכספים של הכנסת.

לא הצבעתי לאיתמר בן גביר בבחירות האחרונות. אני חולק על לא מעט מדעותיו וגם סגנונו לא תמיד מקובל עלי. אבל אי אפשר לשפוט אדם בוגר בגלל מה שעשה כשהיה נער בן 19

לא הצבעתי לאיתמר בן גביר בבחירות האחרונות. אני חולק על לא מעט מדעותיו של איתמר בנושאי דת ומדינה, וגם סגנונו לא תמיד מקובל עלי. אבל אי אפשר לשפוט אדם בוגר בגלל מה שעשה כשהיה נער בן 19. משרד החוץ האמריקני הביע 'הזדעזעות' מכך שאיתמר בן גביר השתתף בעצרת זיכרון לרב מאיר כהנא ז"ל. חבל שהם, וגם לא כל העיתונאים שהידהדו את הודעתם, לא התייחסו לדברים שבן גביר אמר באותו כנס: "היום אני לא הרב כהנא ואני לא תומך בגירוש של כל הערבים, ולא אחוקק חוקים נפרדים בין יהודים לערבים".

ומה היתה תגובת הקהל, לכאורה קהל היעד הטבעי של בן-גביר? קריאות בוז קולניות. צריך אומץ לב ציבורי לבוא לאזכרה של מנהיג תנועה, ולהגיד ברבים שדרכו לא מקובלת עליו. משל למה הדבר דומה? לחבר כנסת ממרצ שהיה מגיע לאזכרה לשולמית אלוני או ליוסי שריד ומכריז שבתנאים מסויימים אפשר להחיל ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון.

אפשר לתמוך באיתמר בן-גביר, אפשר להתנגד לו, מותר אפילו להיאבק מול השקפתו המדינית או הדתית – אבל תעזבו בבקשה במנוחה את סמל הקדילק של רבין ז"ל. הוא ממש לא רלוונטי לדיון.

סילוף עובדות קולנועי גאוני

השבת, פרשת 'חיי שרה', נקרא שוב, כמדי שנה, את סיפור קניית מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. האחיזה הממשית הראשונה של אברהם אבינו בארץ-ישראל, לאחר ששמע מהקב"ה את כל ההרצאות האידיאולוגיות של "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכו', היתה בקניית אחוזת הקבר בחברון, היא מערת המכפלה.

בדיחה עתיקה, בעלת זקן ארוך מימי אברהם אבינו, אומרת שמזל שבתקופת האבות לא היו יועצים משפטיים, כי הם כבר היו מוצאים סיבות משפטיות לפסול את העיסקה שבה אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי.

במרכז התרבות אניס ביפו הוקרן השבוע הסרט 'H-2 מעבדת השליטה' בבימויים של עידית אברהמי ונועם שיזף, שהוקרן לראשונה לפני חצי שנה בפסטיבל דוקאביב. אם מישהו רוצה דוגמה איך לסלף את ההיסטוריה בצורה גאונית ומגמתית – אין כמו הסרט הזה. סילוף שמאלני, כמובן.

זה מתחיל בתמונת הפתיחה. על רקע העיר חברון מופיע הכיתוב: "חברון היא העיר הגדולה בגדה המערבית, ובה 250 אלף פלסטינים הנתונים תחת שליטה צבאית ישראלית מאז 1967". כבר תיאור מסולף: רוב הפלשתינים בחברון נמצאים כבר 25 שנה, מאז חתם נתניהו על 'הסכם חברון', תחת השלטון האוטונומי של הרשות הפלשתינית. בדיוק כמו ג'נין, רמאללה, שכם, טול-כרם, קלקיליה, בית לחם וכל שאר שטחי A המצויים תחת שלטון פלשתיני כמעט מלא, עם פרלמנט פלשתיני עצמאי וקבינט פלשתיני עצמאי. עצמאות ללא מדינה.

מכאן גם הסילוף של המשך הכיתוב: "ביניהם חיים גם 800 יהודים, המתגוררים לאורך דרך אחת במרכז העיר". היהודים בחברון לא גרים 'ביניהם'. הסכם חברון חילק את העיר לשטח פלשתיני ולשטח בשליטת ישראל. בחברון, בגלל הייחודיות של העיר, השטח הפלשתיני לא נקרא שטח A אלא H-1, והוא משתרע על 90% משטח חברון. ישראל – באמצעות צה"ל והשב"כ – אחראים רק על נושא הביטחון, וגם זה לא באופן מלא. הפעילות הצבאית בחברון, כמו בכל שטחי A, נעשות רק על בסיס מידע מודיעיני מוקדם על הימצאות מחבלים. צה"ל נכנס, לוכד או הורג את המחבלים, ויוצא החוצה. רוב מוחלט מתוך 250 אלף הפלשתינים של חברון חיים ללא כל הגבלה מצד ישראל. הם לא רואים חייל אחד ולא מתנחל אחד. זו האמת.

היישוב היהודי בחברון, בשטח שהוגדר כ-2-H, אכן פרוס לאורכו של רחוב אחד, רחוב 'דוד המלך' שהערבים קוראים לו 'רחוב השוהדא', הנמשך ממערת המכפלה, דרך שכונת אברהם אבינו, בתי היהודים, בית הדסה, ועד לתל רומיידה – פחות מעשרה אחוזים משטח חברון. זוהי אינה 'עיר' כפי שמצויין בסרט באופן מסולף ("שליטה טוטאלית – 2-H היא עיר רפאים, היא עיר ללא עיר"). זה החלק הישראלי של העיר, שבגלל בעיות ביטחוניות, פיגועים ומעשי רצח, נסגרו החנויות לאורך הרחוב והוטלו הגבלות על התושבים הגרים בעיר. זו עובדה שקשה לכפור בה: למעט הפיגוע הבודד שביצע ברוך גולדשטיין, מעשה שאין אדם שמצדיק אותו, בכל הפיגועים ערבים רצחו יהודים ולא להיפך.

אז אם הפתיח מסולף, לא מפתיע שרשימת הפרשנים המככבים בסרט – כולם אנשי שמאל מובהקים: שלמה גזית, אפרים סנה, דני רובינשטיין, רוני שקד, רפיק חלבי, גדי שמני, יגאל שרון, נעם תיבון, מאיר כליפי, מיכאל ספרד (המוגדר כ'עורך דין לענייני זכויות האדם' בלי איזכור של פעילותו באירגון השמאל הקיצוני 'יש דין') – וכמובן יהודה שאול, המייסד של 'שוברים שתיקה', הכוכב המרכזי של הסרט. לשם 'איזון' מראים קטע שבו נעם ארנון מדריך 'סיור מורשת' במערת המכפלה ומספר שהשורשים של העם היהודי נמצאים בעצם כאן. אבל הוא הרי לא 'פרשן אובייקטיבי'. הוא מחברון.

השבת המרכזית בחברון, כידוע, היא שבת 'חיי שרה', כמו זו שתתקיים השבת. כ-30 אלף יהודים פוקדים את חברון בכל שבת כזו, גרים באוהלים בין הבתים, מתארחים בבתי אירוח ואצל המשפחות. החלק היהודי של העיר בכל שבת כזו שוקק חיים. המונים המונים ממלאים את רחוב דוד המלך ואת אתריו.

איך מוצגת בסרט שבת חיי שרה בשנת 2019? חייל מכוון נשק, ג'יפ צבאי נוסע ברחוב, מישהו עם פאות מנגן בגיטרה, ושוב חיילים ועוד חיילים. נתניהו מדבר על החזרה לחברון "חברון לא תהיה יודנריין" – ומיד אח"כ רואים חיילים בחברון עם נשק מכוון, וכמה ברסלבים רוקדים. המסר ברור: שבת חיי שרה היא שבת שבה מאות חיילים מסתערים על חברון כדי להגן על כמה ברסלבים שרוקדים ברחובות ועוד אחד שמנגן בגיטרה. חברון לא תהיה יודנריין משמעו שצה"ל ישתלט על רחובות חברון.

משפט הסיום של יהודה שאול הוא אולי המעניין ביותר. לטענתו, המצב בחברון מציג את מה שמתרחש בכל יו"ש ('הגדה המערבית' כלשונו): הפרדה, כבישים נפרדים. חסימה של דרכים.

זה נכון. זה מוכיח שהטענה ש'חייבים להיפרד מהפלשתינים' היא דמגוגיה לשמה. נפרדנו כבר. בהסכם אוסלו נפרדנו מהפלשתינים. הפלשתינים ברובם המוחלט חיים תחת שלטון פלשתיני עצמאי. הישראלים באחריות ממשלת ישראל (תחת מינהל אזרחי שהוא בעצם צבאי – לא על זה נדון כאן). יש גם כבישים נפרדים, ומחסומים המסמלים את ההפרדה שבוצעה, כי בהפרדה יש מחסומים בין השטחים הנפרדים. המציאות ביו"ש מוכיחה שאפשר להיפרד מהפלשתינים בלי לעקור יישובים, ובלי לסגת לקווי 67'.