ממשלת נתניהו פותחת את חייה המדיניים בנסיגה בארץ-ישראל. השבוע פורסם כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מוכן לסגת מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר בגבול עם לבנון, ולהעבירו לשליטת יוניפי"ל. הסיבה: חיזוק הגורמים המתונים בלבנון.
אם אכן יימסר חלקו הצפוני של הכפר רג'ר לשליטת האו"ם זה יהווה תקדים מסוכן שלא היה כמותו בתולדות מדינת ישראל: זו הפעם הראשונה מעבירה מדינת ישראל אזרחים ישראלים, נושאי תעודות זהות כחולות, לאחריות זרה, אחריות של האו"ם במקרה זה.
אין עוד שום יישוב בישראל, המצוי בתסבוכת מדינית כמו הכפר רג'ר. כפר אחד, מאוחד, מחולק בין שתי מדינות אוייבות, שאינן יכולות להקים גדר גבול ביניהן, ושכל תושביו, בשתי המדינות, הם אזרחי מדינה אחת בלבד. כפר קטן וצנוע. מאות ספורות של תושבים חיו בו, עובדי חקלאות, אנשים מאמינים, שמצאו עצמם לפני 9 שנים חצויים בין ישראל ולבנון. אפילו לא לחצי. בערך שליש נשאר בשטח ישראל ושני שלישים בשטח לבנון. מצב אבסורדי, כמו הרבה מצבים במזרח התיכון. כפר שתושביו במקור הם סורים, היום יש להם אזרחות ישראלית, חציים חיים בשטח לבנון, כאשר המצב הביטחוני מושפע בכלל מהתנהגות ארגון שנקרא חיזבאללה, שהמדיניות שלו מוכתבת מאיראן.
בממשלה, מן הסתם, לא חשבו על זה השבוע, אבל אצל אלו המבינים משהו בתקדימים מדיניים, כולל במסדרונות השלטון בקריית הממשלה, אפשר היה לשמוע השבוע את הדאגה, ש"המודל" הזה יועתק לגזרות אחרות, באופן הרבה פחות נוח לישראל. ביו"ש, למשל. אם ערביי רג'ר יכולים להיות אזרחים ישראלים בחסות האו"ם, למה לא המתנחלים?
לבנון נותנת מתנה לסוריה
סיפורו של הכפר רג'ר הוא סיפור של שלומיאליות פושעת מתמשכת כמעט 40 שנה, עם הפסקות קלות. רשלנות שראוי ללומדה במיוחד בימים אלו, של קמפיין "הכינרת מתייבשת" עם הפנים החרבות של השחקנים בתשדירים, ועם האזהרות של ייבוש גינות ודשאים.
בתחילת שנות השישים, כשהרמה עוד היתה סורית, היתה סוריה הרוח החיה וחוד החנית בתוכניתן של מדינות ערב להטות את מי הירדן, כדי לייבש את הכנרת, מקור המים העיקרי של מדינת ישראל. הסורים יזמו את התוכנית, דחפו אותה קדימה, ונשאו ברוב הנטל של ביצועה המעשי, בעזרת סיוע כספי של מדינות ערב הנוספות. בוועידת הפיסגה הערבית הראשונה, בינואר 64, הוחלט עקרונית על מפעל ההטיה, ובספטמבר אותה שנה, שוב בוועידת פיסגת ראשי מדינות ערב, הותוותה במפורט תכנית ההטיה הסורית: כריית תעלת מים בתחתית צלעות החרמון, בגובה של כ-380 מ' מעל פני הים. הקו הזה תוכנן בקפדנות, כדי שיכול להוביל מים בכוח המשיכה בתעלה פתוחה ממקורות הירדן ועד הרחק מתחומי ישראל. התוכנית הסורית היתה לשאוב את מי מעיינות אל-ווזאני הסמוכים לרג'ר, הנובעים ברום של 280 מטרים מעל פני הים, ולהרימם אל תעלת ההטיה, שתיקח גם את מי הבניאס, וביחד תעביר את המים דרך הגולן לירמוך.
לקראת ביצוע התוכנית דרשו הסורים מלבנון, שתאפשר להם לשאוב את מי מעיינות הווזאני, המצויים בשיטחם, סמוך לכפר רג'ר מיודענו. הלבנונים, שפחדו מתגובתה של ישראל - ובצדק, כפי שהוכח אח"כ בפעולות צה"ל - סירבו. הסורים הגבירו את לחצם, ואז הציעה ממשלת לבנון לסוריה הצעת "פשרה": מעיינות הווזאני, והכפר רג'ר הצמוד אליהם, יימסרו לסורים כמתנה. שי צנוע למאבק בישראל. עתה הפכה שאיבת המים "ענין סורי פנימי".
הסורים, כזכור, לא הצליחו לממש את תוכנית ההטיה, שעלתה בלהבות הטנקים והמטוסים הישראליים בשנים 64-65, הרבה לפני שהושלמה.
מתנה לישראל: מעיינות שופעים
עברו שנתיים. החודש לפני 42 שנה, בחודש אייר תשכ"ז היתה סוריה הגורם העיקרי לסיבוב השלישי בין ישראל וארצות ערב. לבנון, למזלה הטוב, שמרה על נייטראליות במלחמת ששת-הימים. כוחות צה"ל ששיחררו את הגולן, נמנעו מלהיכנס לרג'ר, שכן היו משוכנעים שמדובר בכפר לבנוני, ועם לבנון הרי לא היתה מלחמה. התושבים חיכו בדגלי כניעה לבנים. נציגיהם פנו אל קציני צה"ל וביקשו שיכבשו את המקום, משום שהם סורים, ואם לא ייכבשו יישארו תקועים ללא שלטון. ישראל סירבה.
משלחת של נציגי רג'ר, שנשארו לפתע ללא מדינה, יצאה למרג'-עיון וביקשה מהמושל הלבנוני להסתפח לתחום לבנון. אבל בגלל מוצאם הסורי סירבה גם לבנון לכבשם. תגובת המושל הלבנוני היתה נחרצת: "אם תחצו את החצבני, נירה בכם".
במקביל יצאה משלחת אחרת לקונייטרה, לבקש ממושל רמת-הגולן של צה"ל שיספח אותם לישראל. המושל, לאחר בדיקה, הסכים. אחרי שבועיים הונף דגל ישראל מעל הכפר. כך קיבלה מדינת ישראל במתנה את הכפר - ואת מעיינות הווזאני, המקור העיקרי של החצבני.
חוסר הידיעה שרג'ר הוא כפר סורי ולא לבנוני, היה המחדל הישראלי הראשון בפרשה זו. המחדל השני היה, שבהנהגה הישראלית לא שמו לב לכך שמקור המים העיקרי של החצבני אינן מעיינות נבע אל-חצבני שליד העיירה חצביה, כפי שנכתב בספרי הגיאוגרפיה, (כיום בתחום לבנון), אלא מעיינות הווזאני, שגם הם היו כעת "סוריים" - ובעצם ישראלים.
החזרנו את המים ללבנון
על המתנה הזו ויתרה ממשלתו של אהוד ברק ברוב כסילותה ופזיזותה, בנסיגה החד-צדדית מלבנון בשנת 2000. מספר נתונים לסבר את האוזן: כמות המים הנכנס לישראל מהירדן היא כ-500 מיליון מ"ק לשנה. 270 מיליון מ"ק מגיעים ממעיינות הדן הנמצאים כולם בתחום ישראל. עוד 70 מיליון מ"ק מגיעים ממעיינות הבניאס, כיום עדיין בשטח ישראל תודה לאל, אשר ממשלות ישראל היו נכונים למסרם לסוריה במסגרת הנסיגה המלא מהגולן. החצבני מספק 160 מיליון מ"ק לשנה, 25 מתוכם מגיעים ממעיינות נבע אל-חבצני שליד חצביה, 60 מיליון מ"ק ממעיינות הווזאני, והשאר משטפונות הזורמים אל החצבני ומשם לישראל.
כלומר: מתוך 160 מיליון מ"ק של החצבני, החזירה ישראל ללבנון, במתנה, 60 מיליון מ"ק.
הלבנונים חיכו קצת. במרץ 2001, כשראו בלבנון שישראל עוברת לסדר היום אפילו על חטיפת שלושה מחייליה, ונוכח אזלת היד שהפגינה ממשלת שרון מול הטרור הפלשתיני באותן שנים ("איפוק זה כוח") החלה לבנון לשאוב באופן חד צדדי את מי הווזאני - לצריכת הכפר ווזאני שמצפון לגבול עם ישראל. מדינת ישראל מחתה, אך הפרויקט המשיך. בספטמבר 2002 הסתיים פרויקט להנחת צינורות להולכת מי מעיינות הוווזאני אל כפרים נוספים בדרום לבנון. פרויקט זה בוצע על-ידי ממשלת לבנון בראשות רפיק אל-חרירי, ובחסות חיזבאללה. הכוונה הייתה להקים בהמשך מאגר למים, וכך ייגרעו 9 - 10 מיליון מ"ק מים בשנה ממעיינות הווזאני.
בעקבות הפעולה הלבנונית הכריזה ממשלת ישראל בראשות שרון, כי תפעל להגן על זכויותיה. אצל שרון, כדרכו כלפי אוייבים מבחוץ ובשונה מיחסו כלפי מתיישבי יש"ע, ההצהרות היו תקיפות – המעשים רכרוכיים. ישראל פעלה במישור הדיפלומטי בלבד, ולא הצליחה למנוע את המשך השאיבה.
רק במהלך מלחמת לבנון השניה, פגעה ישראל במתקני השאיבה של מי הווזאני, ועצרה את השאיבה.