'הציונות הדתית' חייבת להצביע נגד חוק יסוד לימוד התורה

שעה ששורות אלו נכתבות, עדיין לא ידוע אם 'חוק יסוד לימוד התורה' שיזמו המפלגות החרדיות עלה השבוע להצבעה, והאם התקבל.

להבהרה, למי שעדיין לא בעניינים: סעיף 90 בהסכם הקואליציוני האחרון בין סיעת הליכוד לבין סיעת יהדות התורה, קובע כי עד להעברת תקציב לשנת 2023, תושלם חקיקת 'חוק יסוד: לימוד תורה', שקובע כי "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי", ולכן "מי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה ייחשבו לעניין זכויותיהם וחובותיהם כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי". אם אכן תתקבל הצעת חוק יסוד זה, לימוד בישיבה ייחשב שקול לשירות צבאי, ולכן בני הישיבות יהיו פטורים משירות צבאי, לא רק בדיעבד אלא מלכתחילה, בקביעה עקרונית של כנסת ישראל.

אם מפלגת הציונות הדתית אכן נאמנה לשם שלה, חייבים כל חבריה, כאיש אחד, להתנגד לחוק הזה. כי אין דבר יותר מנוגד לכל תפיסת הציונות הדתית, מאשר המחשבה שלימוד תורה פוטר את האדם מקיום מצוות שירות צבאי – ושירות צבאי הוא מצווה לא פחות מכל מצווה אחרת בתורה, מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'.

אין דבר יותר מנוגד להשקפת העולם הבסיסית ולאידיאולוגיה של הציונות הדתית, מאשר 'חוק יסוד לימוד התורה'. כל מהות המקף של הציונות-הדתית הוא בדיוק החיבור בין הניגוד של מה שנתפס לכאורה 'חילוני', לבין עולם התורה והיהדות. מאז קום המדינה, ועוד לפני כן במאבק על הקמת המדינה, ראו בציונות הדתית את הגיוס לצבא כחלק מהמהלך של גאולת ישראל.

אין מי שחולק על כך שלימוד תורה הוא אכן אבן יסוד של המורשת היהודית, וככזה ראוי לתמיכה ועידוד. אבל כשם שמצוות לימוד תורה לא פוטרת את האדם ממצוות אחרות, כמו תפילה והנחת תפילין, למשל, כך אינה יכולה לפטור אותו ממצוות שירות צבאי. אני רוצה להפנות את הקורא לדברים המשמעותיים שכתב ב'ספר הציונות הדתית'  מי שהיה הרב הצבאי השני לצה"ל, תת אלוף הרב מרדכי פירון (עמ' 202) בתוך מאמר נרחב על הרבנות הצבאית: "ניתן לקבוע בוודאות, כי משאת נפשה של מחשבת הציונות הדתית אודות אינטגרציה של ההלכה והתורה בכל תחומי החיים , מצאה בתוך צבא הגנה לישראל, ואולי רק בו, את ביטויה המוחשי והעקבי. צה"ל מהווה למעשה את המסגרת הממלכתית היחידה בה שולטת ההלכה כגורם משמעותי ומנחה בכל תחומי החיים, הפעילות והעשיה".

דווקא המגזר החרדי, שכל כך משתוקק להשליט את ההלכה כגורם משמעותי ומנחה בכל תחומי החיים, הפעילות והעשיה, מתחמק דווקא מהמסגרת הממלכתית היחידה שבה ההלכה נחלה הצלחה.

אם מפלגת 'הציונות-הדתית' תתמוך בהצעת החוק הזה, זו תהיה תחמושת נוספת למאשימים, שהמפלגה הזו גזלה את השם 'הציונות-הדתית' מהמגזר באופן לא הוגן.

אף אחד לא יצליח לשכנע אותי ורבים כמותי, ורבים מהחברים שלי ששירתו בצבא, שהשהייה בין כותלי בית המדרש, ואפילו היא מוקדשת כולה ללימוד תורה, אינה נוחה ונעימה הרבה יותר משירות הצבאי, שלא רק שהוא נעשה בתנאים מפרכים, הוא גם כרוך בסיכון חיים אמיתי בשדה הקרב, סיכון שאינו קיים בבית המדרש. הפסוק "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר ל"ב, ו') מכוון במדוייק לתלמידי הישיבות שאינם משרתים בצבא.

השבוע ציינו כולנו את יום העצמאות ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואני נזכרתי בגיבור ישראל ישראל שינדלר הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים. ישראל, ניצול שואה מהונגריה כילד קטן, למד אחרי עלותו ארצה בישיבה הקטנה 'פניוביץ', ואחר כך למד בישיבת חכמי לובלין בבני-ברק. משפחתו השתקעה במושב ניר-גלים שליד אשדוד, ובכך הגשימה חלום דורות, על-ידי שילוב חקלאות ושמירה על מסורת יהודית. כאשר למד בישיבת חכמי לובלין נהג לתרום את רווחיו מתפקידי שמירה מיוחדים לגמילות חסדים. כשהתורה נר לרגליו, חלם ישראל להיות חקלאי ועסק בעבודת האדמה בכוונה עמוקה ובשמחת מצווה.

ישראל שינדלר הי"ד. צילום: אתר הגבורה

כשהגיע מועד גיוסו, 'מרד' ברבניו והצטרף לגרעין נח"ל בקיבוץ שעלבים. במסגרת שירותו בנח"ל עבר קורס צניחה וקורס מפקדי כיתות בציון גבוה. כשקיבל פעם כיתה של בני משקים, קידמו החניכים את פניו של מדריכם המזוקן וארוך הפיאות בגיחוך. אך תוך זמן קצר הפך יחסם להערצה והתפעלות מכושרו הגופני המעולה, מכישרון ההדרכה שלו ומיכולתו לשמש דוגמה אישית לחניכיו. במהלך שירותו נפצע ישראל קשה בשעת אימונים מפגיעת רסיס פגז ושכב שנה שלמה בבית חולים. זה לא מנע ממנו לחזור לשירות מילואים – ולהקים משפחה ומשק למופת במושב בית גמליאל.

מי באמת 'ממית עצמו באהלה של תורה?' מי שיושב באולמות הממוזגים בישיבות, או אדם כמו ישראל שינדלר הי"ד, בשר מבשרם, בן תורה אמיתי, שבשם התורה והיהדות יצא להגן על העם והמדינה ושילם על כך בחייו?

במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות לשחרור ירושלים. במהלך אחד הקרבות פינה פצועים תחת אש תופת ליד חומת ירושלים, ואחרי שפינה פצוע אחד יצא להביא עוד פצוע שבגדיו בערו. הוא כיבה את האש בידיו החשופות ונכווה. תוך כדי טיפול נפגע הפצוע בכדור ונהרג. ישראל קפץ מגובה של שבעה מטרים למקום מחסה, נקע את רגלו, אך הגיע לנקודת האיסוף בכוחות עצמו, כשרגלו נקועה וידיו חרוכות. על מעשהו זה הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יצחק רבין.

שש שנים אח"כ, במלחמת יום הכיפורים, נהרג במהלך צליחת תעלת סואץ.

מהח"כים המובילים את 'חוק יסוד לימוד התורה', ומהרבנים המובילים את הח"כים הללו, אני סקרן לקבל תשובה לשאלה אחת: מי באמת 'ממית עצמו באהלה של תורה?' מי שיושב באולם הממוזג בישיבה מול הגמרא, או אדם כמו ישראל שינדלר הי"ד, בשר מבשרם, בן תורה אמיתי, בקיא בש"ס ופוסקים לא פחות מכל תלמידי הישיבות, שבשם התורה ובשם היהדות יצא להגן על העם והמדינה ושילם על כך בחייו?

ימים טובים בספירת העומר

יום העצמאות מאחרינו, ובלוח השנה העברי אנחנו עם הפנים לי"ח באייר, ל"ג בעומר, המועד שהיה היחיד שצויין בחודש אייר עד לפני 75 שנה, וכיום הוא ניצב בין ה' באייר לכ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים.

ודווקא בימים האלה, חלק גדול מחברי הטובים הולכים עם זיפי אבל, כמקובל בימי ספירת העומר, הימים שבהם מקובל בציבור הדתי לראות בהם ימי אבל, ולנהוג מנהגי אבלות.

התקופה הזו, ימי ספירת העומר, נחשבת כבר מאה עשורים לתקופה של אבל, מלווה במנהגים של אבל. העילה המקובלת: מותם של תלמידי רבי עקיבא, 'שלא נהגו כבוד זה בזה'.

אני מתנצל מראש על דברי 'הכפירה', שאני עומד להגיד כאן, אבל אני משוכנע באמיתותם: אני אינני נוהג אבלות בימים אלו – אחת התקופות החגיגיות בדורנו. קשה לי להבין איך היום עוד ניתן לנהוג אבלות בימי שמחה אלו של ספירת העומר, התקופה השמחה ביותר בלוח השנה העברי.

אין באמת סיבה להמשיך במנהגי האבלות בימים אלו שנקבעו כנראה רק לפני פחות מאלף שנים, בשנת תתנ"ו 1096, בתקופת מסעי הצלב, שהביאו לחורבן קהילות שו"ם - הקהילות היהודיות בערים שפירא, וורמייזא ומגנצא שעל גדות נהר הריין, בלי שום קשר למותם של תלמידי רבי עקיבא, סיפור שהוא ספק עובדה ספק אגדה.

משך אלפיים שנה, כשלא היתה מדינה יהודית עצמאית, כשעם ישראל היה מפוזר ומפורד בגלויות השונות, היתה הצדקה להרגשת האבלות בימי ניסן ואייר. אבל כיום, כשאני מדלג מחול המועד פסח ליום העצמאות, ומשם ליום שיחרור ירושלים, ומסיים בחג השבועות, ובאמצע מציין גם את ל"ג בעומר כהתרסה נגד האסכולה שהוביל פרופ' יהושפט הרכבי המנוח (שהיה ממובילי התיזה שבר-כוכבא היה אדם לא ריאלי, ופתח במרד שמראש לא היה לו סיכוי להצליח) – בכל השבועות הללו התחושה האחרונה שאני מצליח לחוש היא צער ויגון.

אפילו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המציין את האסון הגדול ביותר לעם היהודי בדורנו, את הרצח הנפשע ביותר בתולדות העמים, מציין גם את נס ההישרדות המופלאה של עם ישראל: איך מתוך מכונה שיטתית מאורגנת, מסודרת, משומנת חסרת תקדים, שנועדה להשמדה מוחלטת של העם היהודי – קם העם מאפרו ומקים מדינה עצמאית. הגבורה היא חלק בלתי נפרד מהשואה.