שרת התחבורה מרב מיכאלי התכתשה השבוע עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בדיון בקבינט המדיני-ביטחוני על נהלי הפתיחה באש ביו"ש. "בזמן שאנחנו פועלים לחיזוק הרש"פ, פלסטינים נהרגים מאש צה"ל", התלוננה השרה. "התחושה בצד השני שהיד קלה על ההדק", הוסיפה השרה בממשלת ישראל שמינתה את עצמה כדוברת הרשות הפלסטינית.
הרמטכ"ל כוכבי ענה לה תשובה מדוייקת להפליא: "יש הבדל בין טרוריסטים לפלסטינים".
אם השרה מיכאלי היתה מבינה משהו בביטחון, היא היתה יודעת שאין 'יד קלה על ההדק' – גם השבוע בפיגוע בבאר-שבע היד שלחצה על ההדק וחיסלה את המחבל הרוצח לא היתה קלה - אבל בזכות פעילות צה"ל בשטחי הרשות הפלסטינית נגד המחבלים, 'טרוריסטים' בלשונו של כוכבי, יכולים אזרחי ישראל, וגם היא, לישון בשקט כל לילה.
20 שנה ימלאו החודש למבצע 'חומת מגן', המבצע שבו התהפכה המציאות ביהודה ושומרון, המבצע שהוכיח שבניגוד לכל מיני הגיגנים שמאלניים דוגמת השרה מיכאלי, וגם בניגוד לתירוצים של גנרלים כושלים שונים, יש פתרון צבאי לטרור – בעיקר לטרור המתאבדים.
את ליל-הסדר של שנת תשס"ב, לפני 20 שנה, לא ישכח איש בישראל מאלו שחיו באותה עת. שעה שהמוני בית ישראל הסבו לאמירת ההגדה, נכנס לחדר האוכל של מלון 'פארק' בנתניה מחבל מתאבד, עבד אלבאסט עודה, בן 25, תושב טול כרם – ופוצץ את עצמו. 29 בני אדם נהרגו ו-64 נפצעו. היה זה שיאו של גל הפיגועים של חודש מרס 2002, שזכה לכינוי 'מרס השחור', החודש הקשה ביותר מבחינת הפיגועים מאז פרוץ מלחמת אוסלו המכונה 'האינתיפאדה השניה'. כ-130 ישראלים נרצחו בפיגועי אותו חודש.
ממשלת שרון הבינה שמדיניות ההבלגה נכשלה, שתפיסת 'איפוק זה כוח' של שרון פשטה את הרגל. צה"ל יצא למבצע 'חומת מגן' במהלכו השתלט מחדש על כל יהודה ושומרון, למרות כל האזהרות, למרות כל הפחדים, שפעולה כזו תעלה לצה"ל במאות קורבנות אדם. לצורך המבצע נערך, לראשונה מזה שנים רבות, גיוס מילואים נרחב. אלה, שהרגישו שהפעם הם הולכים להציל את המדינה, הגיעו בהתלהבות. התחושה שהפלסטינים ראויים הפעם למכה כואבת היתה נחלת הציבור כולו, ללא הבדלי השקפה או אמונות. ה'חסימה' הפסיכולוגית מפני השתלטות על שטחי הרשות-הפלסטינית נעלמה.
לממשלת שרון ולמדינת ישראל היה הרבה מזל - שם קוד להשגחה העליונה - ומעט בינה. המזל היה ה-11 בספטמבר 2001, תרומתו ה'צנועה' של הקב"ה לביטחון ישראל: היה בו מחבלי אירגון הטרור המוסלמי הקיצוני אל-קאעידה שחטפו מטוסי נוסעים וריסקו אותם על מגדלי התאומים בניו-יורק, ועל בניין הפנטגון, מטה משרד ההגנה האמריקני. מאותו יום הפכה הראיה האמריקנית לחד-מימדית: יש טובים ויש רעים, בלי גווני ביניים. יש מי שתומך בטרור ויש מי שנלחם בטרור. מי שתומך בטרור הוא אוייב, מי שנלחם בטרור הוא משלנו.
לממשלת שרון היתה מעט בינה להוכיח לאמריקנים, באמצעות שלל המסמכים שנתפסו במוקטעה, שערפאת והרשות הפלסטינית מעורבים עמוקות בטרור. שהם בצד של הטרור. תרמה לכך גם פרשת אוניית הנשק 'קארין A', שנתפסה בידי צה"ל בלב ים כשהיא עמוסה נשק ואמצעי לחימה שיועדו לרשות הפלסטינית. מאותו רגע איבדה ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת את עולמה בוושינגטון, כשאירופה מיישרת קו בעל כורחה.
זה לא 'חומת מגן', זה 'דרך נחושה'
בתודעה הציבורית נתפס מבצע 'חומת מגן' כמהלך ששינה את המציאות ביו"ש. זה לא היה מדוייק. מבצע 'חומת מגן' הוא יותר מותג מתוצאות מעשיות. חשיבותו של מבצע 'חומת מגן' היתה בהיותו האנטי-תיזה של תהליך אוסלו. אם תהליך אוסלו הוציא את צה"ל מיו"ש, מבצע 'חומת מגן' החזיר אותו לשם.
המבצע לא הניב תוצאות מסיבה אחת: הוא היה חלקי מאד, לא מושלם. בכ"ח באייר תשס"ב, 10 במאי 2002, כחודש מהתחלתו, יצאו כוחות צה"ל מיו"ש. כצפוי, הטרור התחדש בכל עוזו. שבוע אחר כך, בח' בתמוז תשס"ב, 18 ביוני 2002, אירע הפיגוע הקשה באוטובוס בכביש גילה-פת בירושלים. היה זה הפיגוע היחיד שבו ראש הממשלה אריאל שרון הגיע למקום הטבח. הוא התבונן בשורת הגופות המוטלת על הכביש, ומהמיית ליבו פרצה קריאה שהוא מעולם לא חזר עליה, ומעולם לא הסביר אותה: "על איזו מדינה פלסטינית הם מדברים?", הרעים בקולו מעל שורת הגופות, נכנס לרכב וחזר ללשכתו.
זו היתה אמירה מדהימה מפיו של האיש שפחות משנה לפני כן, בכנס של הסתדרות המורים במוזיאון השיריון בלטרון, הכריז בפומבי ב-ו' בתשרי תשס"ב, 23 בספטמבר 2001, כי "מדינת ישראל רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד לפניה לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה". שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר בפומבי, ולא בחדרי חדרים, על נכונות להקים מדינה פלסטינית. ברגע נדיר של אמת, מול שורת גופות הנרצחים, פרצה מליבו של שרון התחושה האמיתית שלו על מדינה פלסטינית.
שרון התבונן בשורת הגופות המוטלת על הכביש, ומהמיית ליבו פרצה קריאה שהוא מעולם לא חזר עליה, ומעולם לא הסביר אותה: "על איזו מדינה פלסטינית הם מדברים?"
באותו שבוע יצאו כוחות צה"ל למבצע חדש, 'דרך נחושה', ושבו והשתלטו על כל יהודה ושומרון.
ההשתלטות הישראלית המחודשת על יו"ש, בניגוד ל'חומת מגן', נמשכה כמעט חמש שנים, ובמובנים מסויימים עד ימינו. ההשתלטות הזו גם עברה בדממה מדינית במערכת הפוליטית. 'העולם', בגדול, הגיב על כך באדישות מופגנת והזירה הבינלאומית הביעה תמיכה שבשתיקה. אם שנה לפני-כן כל כניסה לשטח איי הצריכה ישיבה מיוחדת של הקבינט, הרי מאז קיץ תשס"ב כל מח"ט פועל בשטח לפי הבנתו, נכנס ויוצא באופן חופשי, גם כאשר צה"ל לא יושב ישיבה של קבע בערים הערביות.
מאז 'חומת מגן' חזר צה"ל לתפיסת הביטחון היסודית, הן ביוזמה והן בהעברת המלחמה לשטח האוייב. במבצע יזום החזיר צה"ל לעצמו את השליטה הביטחונית בכל רחבי יו"ש, והתוצאה לא איחרה לבוא: ניצחון מדהים מול הטרור הפלסטיני. פעילותו המתמשכת של צה"ל ביו"ש הנחיתה מכה קשה על יכולת הפעולה של המחבלים. ההכרח של המחבלים לעסוק כל העת בהישרדות מחשש שמא ייתפס או יחוסל, הורידה את מפלס הטרור. מי שעסוק בהישרדות, יש לו פחות זמן לתכנן פיגועים. זה היה השלב בו החלה עקומת הפיגועים לרדת, עד שהגיע לרמה של אפס פיגועי התאבדות (בניגוד לפיגועי דקירה או דריסה) של מחבלים פלסטינים בשטח ישראל.
ויכוח בן 70 שנה
המאבק על חוק האזרחות, והוויכוחים בנושא קליטת הפליטים האוקראינים, הציפו את הוויכוח בין שבעת העשורים לגבי אופיה של מדינת ישראל: מדינת העם היהודי, או מדינת כל אזרחיה? החלוקה, בגדול, די שבלונית: הימין והדתיים לסוגיהם בעד מדינה יהודית. השמאל והערבים בעד מדינת כל אזרחיה.
ויכוח בין 70 שנה בדיוק. חוק האזרחות הראשון, כתולדה של חוק השבות, עבר בכנסת בדיוק השבוע לפני 70 שנה, בו' בניסן תשי"ב, 1 באפריל 1952. חוק האזרחות שכל כך הסעיר את המדינה רק לפני שבועיים, הוא 'הוראת שעה' לחוק האזרחות שנחקק בדיוק השבוע לפני 70 שנה.
החוק (שכניסתו לתוקף היתה כעבור 3 חודשים, ב-14 ביולי 1952) העניק אזרחות אוטומטית לכל מי שהיה בערב הקמת המדינה נתין ארצישראלי, והיה רשום כתושב לפי פקודת מרשם התושבים עד לתאריך מסויים שנקבע – 1 במרץ 1952, חודש לפני שהחוק אושר. בנוסף הוא תושב ישראלי, ושהה בישראל או שנכנס אליה כדין מיום הקמת המדינה ועד ל-14 ביולי 1952.
התאזרחות אוטומטית ניתנה לכל יהודי בעולם שעלה ארצה מכוח שבות, וכן על פי 'דין הדם', כלומר: האזרחות עוברת בירושה מהורים לילדיהם, בלי קשר למקום הלידה. כ-95% מהאוכלוסייה שישבה בישראל באותו יום, הן היהודית והן הערבית, זכו ביום אחד בחודש יולי 1952 במעמד של אזרחות.
כשחוק האזרחות נחקק לפני 70 שנה, הוא נחשב ל'חוק ליברלי' כי הוא העניק מעמד לאדם שנישא לאזרח ישראלי בלי קשר לשאלה האם האזרח הישראלי הוא גבר או אשה. זה בדיוק היה הצורך באותה 'הוראת שעה' שנקראת אצלנו 'חוק האזרחות', שבזכות שיתוף הפעולה בין איילת שקד לשמחה רוטמן עבר בכנסת לפני שבועיים: כשהתברר שנישואים כאלו הפכו להיות בעיה הן ביטחונית והן דמוגרפית.
הטענה העיקרית לפני 70 שנה נגד החוק היתה, שהוא מנע אזרחות מחלק מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר פליטים שברחו מהארץ במהלך המלחמה, והצליחו להסתנן אליה בחזרה לאחר מכן. למזלנו, ממשלת בן-גוריון עמדה על כך שהפליטים לא יקבלו אזרחות, חד וחלק.
כשקוראים את פרוטוקול הדיון על החוק בכנסת, הם נשמעים מאד מאד אקטואליים. ח"כ דוד בר רב-האי ממפא"י הצביע על סכנה מוחשית מהחוק: "הקנינו את האזרחות באופן סיטוני ל-175 אלף ערבים היושבים במדינת ישראל. במקרים רבים עשינו זאת בניגוד לרצונם. מי יודע אם היה זה רצונם. הם יקבלו פספורט, יסעו לחוץ לארץ, ועם הפספורט של מדינת ישראל יצטרפו לצבא הלוחם בנו, ולנו אין רשות לבטל את אזרחותם אפילו ברגע שירימו נשק נגד מדינת ישראל..." גם הוא מן הסתם לא שיער שמי שיעשה מעשה כזה יהיה חבר כנסת ערבי במדינת ישראל – עזמי בשארה.
השבוע, בבאר שבע, ראינו מחבל רוצח שהוא אזרח ישראלי, בדווי מהעיירה חורה בנגב.
ואילו ח"כ שמואל מיקוניס, ממק"י – מפלגה קומוניסטית ישראלית, ה'גרורה' של השלטון הסובייטי בכנסת ישראל באותן שנים – הסביר שמפלגתו תצביע נגד החוק, כיוון ש"המוני העם... לא יסכימו לעולם שישלטו במדינתנו חוקים מסוג החוקים הגזעיים של דרום אפריקה, או מסוג החוקים האנטי-כושיים של 'הדמוקרטיה' האמריקנית... אנו נצביע נגד חוק זה, כיון שזהו חוק יסוד ראשון הנותן תוקף חוקי לדיכוי הלאומי של האוכלוסיה הערבית...". כבר לפני 70 שנה, היו יהודים שדאגו לערבים יותר מאשר לשמירת האופי היהודי של המדינה.