היישובים ייקמו דמם

ביום שישי שעבר, זה שבערבו נרצחו שבעה אזרחים חפים מפשע בשכונת נוה-יעקב, מלאו 75 שנים לאחד האירועים ההירואים והטראגיים בהיסטוריה הציונית-צבאית של מדינת ישראל: נפילתם של 35 לוחמי אנשי הפלמ"ח, החי"ש וחטיבת עציוני, שעשו דרכם לגוש-עציון הנצור על מנת לסייע ללוחמיו. זו שיירת הל"ה המפורסמת. אור לה' בשבט תש"ח, יצאה המחלקה מהר-טוב שליד בית שמש לעבר גוש עציון. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נרצחו באכזריות בקרב ממושך באותו היום. "בין הרי חברון, לא נדם עוד, צעדם עוד - אל ליל קרב אחרון" כתב עליהם המשורר יורם טהרלב בשירו 'אגדת הל"ה'. פרשת הל"ה הפכה לאחד האתוסים החשובים ביותר של המלחמה, ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים.

שנה וחצי אח"כ, בכ"ב באב תש"ט, 17 באוגוסט 1949, הקימו יוצאי פלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, יחד עם קבוצה של ניצולי השואה מפולין וגרמניה, קיבוץ חדש בעמק האלה, על אדמות הכפר הערבי הנטוש בית נטיף, שנכבש על ידי חטיבת הראל ב'מבצע ההר'.  לאחר דיונים רבים הוחלט לקרוא ליישוב 'נתיב הל"ה', לזכרם של 35 הנופלים, שעברו בנתיב הזה בדרכם לגוש-עציון.

בעקבות הפיגועים בנוה-יעקב ועיר דוד החליט הקבינט במוצאי השבת שעברה, בין השאר, כי "בתגובה לפיגועים הנתעבים ולחגיגות השמחה שבו בעקבותיהם, ראש הממשלה נתניהו החליט על צעדים לחיזוק ההתיישבות שיובאו השבוע". אם נתניהו באמת מתכוון לחזק את ההתיישבות, הוא יכול להורות מיידית לקדם את תוכנית בניית שכונת עטרות, כ-9000 יחידות דיור בקירוב, ששרת הפנים הקודמת איילת שקד קידמה והממשלה הנוכחית בשלב זה פועלת בעצלתיים.

החודש לפני 100 שנה הוקם מושב נווה יעקב. בכ"ג בשבט תרפ"ג נערכה אסיפת החברים בה חולקו יחידות שטח שפוצלו למגורים ולחקלאות. היום הזה נחשב ליום הקמת היישוב

עטרות ונוה-יעקב היו שני יישובים מצפון לירושלים בשנים שלפני קום המדינה, שנהרסו במלחמה ונותרו בשטח ירדן למשך 19 שנה. מושב נווה יעקב הוקם החודש לפני 100 שנה. בכ"ג בשבט תרפ"ג נערכה אסיפת החברים בה חולקו יחידות שטח שפוצלו למגורים ולחקלאות. היום הזה נחשב ליום הקמת היישוב

הנופלים הונצחו ביישוב

לשכונה החדשה שתקום בעטרות, אני מציע לקרוא 'קרית השִׁבעה', או 'מעלה השִׁבעה' – לזכר שבעת החללים ברצח בליל השבת שעברה. כי בהיסטוריה הציונית, הדבר הטבעי ביותר היה קריאת שמות יישובים על שם נופלים ונרצחים. עשרות דוגמאות כאלו פרוסות בכל רחבי הארץ, לאורכה ולרוחבה.

ישנם יישובים המנציחים את שם הנופל עצמו:

שכונת תל-חנן ליד חיפה נקראת על שם חנן זלינגר, חבר ההגנה שנפל באיזור זה.

מעוז חיים, קיבוץ של התק"ם בעמק בית-שאן, נקרא על שמו של חיים שטורמן, מאנשי ההגנה שנפל במקום עם שניים מחבריו בשנת 1958.

שדה יואב, קיבוץ של השומר הצעיר על יד צומת גבעתי, נקרא על שמו של יצחק דובנו, מפקד קיבוץ נגבה במלחמת העצמאות, שכינויו המחתרתי היה יואב.

מושב בֶּן-עַמִּי ליד נהריה נקרא על שם בן עמי פכטר ז"ל, שהיה מג"ד בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות ונפל בקרב של שיירת יחיעם. מזרחה לו נמצא קיבוץ יחיעם על שם יחיעם ויץ, שהשתתף בפיצוץ גשר אכזיב בליל הגשרים ונפל בקרב יחד עם עוד 13 מחבריו.

קיבוץ תל יוסף בעמק יזרעאל נקרא על שמו של יוסף טרומפלדור, גיבור תל-חי. ואילו גבעת יואב, מושב עובדים ברמת הגולן, נקרא על שם סא"ל יואב שחם, מפקד הצנחנים שנפל בפשיטת צה"ל בכפר סמוע בשנת 1966. בגולן נמצא גם המושב יונתן, על שמו של יונתן רוזמן, חברם של גרעין המייסדים שנפל במלחמת יום-הכיפורים.

צנחנים נוספים שזכו ליישובים על שמם היו הצנחנים היהודיים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה. כך אנו מכירים את קיבוץ להבות חביבה על שם הצנחנית חביבה רייק, (על שמה גם המוסד החינוכי הסמוך גבעת חביבה); קיבוץ יד-חנה על שמה של הצנחנית חנה סנש; וקיבוץ נצר-סירני על שמו של אנצו סירני.

קיבוץ יד-מרדכי של השומר-הצעיר, בצפון הנגב, נקרא על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה במלחמת העולם השניה. וקיבוץ גבעת-ברנר נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי ערבים בפרעות תרפ"א ליד יפו.

ישנם יישובים שבשמם מקופלים ראשי תיבות של נופלים, אחד או יותר. מושב ארגמ"ן בביקעה נקרא על שמם של שני מפקדי הצנחנים אריק רגב וגד מנלה שנהרגו במרדף בבקעת הירדן במלחמת ההתשה. מושב רועי (כתיב: רֹע"י) לא רחוק ממנו הוא ראשי תיבות של 'רמת עוזי יאירי' על שמו של אל"מ (מיל') עוזי יאירי, שנפל בקרב עם מחבלים במלון סבוי בתל-אביב. היישוב הקהילתי בית חג"י בדרום הר-חברון נקרא על שמם של שלושה תלמידי ישיבת חברון, חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן, שנרצחו בפיגוע ליד בית הדסה בחברון. מושב אבני-איתן בגולן משמר בראשי התיבות שלו את שמם של ששה מחברי גרעין הצופים הדתיים שנפלו במלחמות ישראל. קיבוץ נוה-אטי"ב, בצפון הגולן, משמר את שמם של ארבעה חיילי סיירת אגוז שנפלו בגולן (אברהם, טוביה, יאיר, בנימין).

שלושה, שבעה, שמונה, עשרה

יישובים רבים נושאים בשמם מספרים, כמספר הלוחמים אותם הם מנציחים. המפורסמת ביותר היא העיר הגלילית קרית-שמונה, על שם שמונת נופלי תל-חי. קיבוץ עין-השלושה בצפון הנגב נקרא על שם שלושה מחברי גרעין המייסדים שנפלו במלחמת העצמאות. קיבוץ גבעת-השלושה לעומתו, ליד פתח-תקווה, נקרא על שם שלושה פועלים מפתח-תקווה, שהוצאו להורג בידי התורכים ב-1916 באשמת ריגול. קיבוץ מעלה-החמישה בהרי ירושלים נקרא על שם חמישה מחברי הקבוצה שנרצחו באיזור זה במאורעות תרצ"ח, 1938. מושב משמר השבעה ליד בית דגן נקרא כך לזכרם של שבעת הנוטרים שנפלו במלחמת העצמאות בכפר יאזור. מושב גבעת כ"ח בשפלת לוד משמר את זכר 28 הלוחמים שנפלו באיזור זה במלחמת העצמאות. נתיב העשרה נקרא לזכר עשרת חיילי חיל-האוויר שניספו בתאונת מסוק בחוף הים מדרום לרפיח (לא להתבלבל עם מושב נתיב השיירה בגליל, לזכרה של שיירת יחיעם ש-47 מלוחמיה נפלו במלחמת העצמאות). וכך גם נתיב הל"ה שהזכרנו בפתיחה. מושב כפר אחים ליד באר טוביה נקרא על שמם של האחים צבי ואפרים גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר מקימי מושב הסמוך כפר ורבורג, שנפלו במלחמת העצמאות.

הנקמה האמיתית

בשנים האחרונות, ניתנו שמות כאלו ביוזמה פרטית. בשומרון קיימים שני יישובים צעירים, חוות גלעד ורמת גלעד, שהקים משה זר לזכר בנו גלעד זר הי"ד, קב"ט השומרון שנרצח בידי מחבלים לפני 22 שנה. בחבל בנימין נמצא מצפה אסף, על שמו של אסף הרשקוביץ ז"ל, שגם הוא נרצח בידי מחבלים. סמוך למחולה נמצאת שכונת גבעת סלעית, על שמה של סלעית גוטמן שיטרית, בת מחולה, שנרצחה ב-ז' בתשרי תשס"ב, ספטמבר 2001. חבריה התיישבו במקום, כתשובה ציונית הולמת לרצח.

ואם שכחתי יישוב כלשהו אני מתנצל מראש.

אם רוצים לנקום את דם הנרצחים – אין נקמה יותר יעילה מהרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש. זה יותר יעיל מהרג אנשים. החברה הערבית, כחברה שאהידית, שמחנכת את ילדיה תוך קידוש ערך הנקמה ביהודים, לא מתרגשת מהרוג פחות או הרוג יותר. מה כן שונא הערבי לאבד? – אדמה. הדבקות באדמה היא תכונה מרכזית בולטת בחברה הערבית, והדברים נאמרים בהערכה עמוקה למנטליות

הערבית בנושא הזה. בשמאל הישראלי מבטיחים כל הזמן מתנות לפלשתינים על מעשי הרצח שלהם: תמשיכו לרצוח, תקבלו שטחים נוספים. זה גם מה שהיה בהתנתקות: החמאס רצח, החמאס קיבל במתנה את כל הרצועה.

את הפסיכוזה הזאת חייבים לשנות. ההתיישבות בארץ-ישראל היא מעשה ערכי וחיוני לכשעצמו, בכל עת ובכל מצב, אבל גם הנקמה המתוקה ביותר ברוצחים, כמו שהיה בכל ימי ההיסטוריה הציונית.

מורשת בן-גוריון

כך אמר בן-גוריון כבר לפני 53 שנים, במאי 1970 (צילום מתוך ספרו של אבי שילון 'בן-גוריון אפילוג' עמ' 181):