החטיבה הכי מתוסכלת בעולם

הכרזתו של מפקד חטיבת הצנחנים אל"מ מוטה גור 'הר הבית בידינו', מחרתיים לפני 52 שנה, היתה כידוע אחד הרגעים המרגשים בהיסטוריה הישראלית המודרנית. תוסיף על כך את השיר המרגש והייחודי 'גבעת התחמושת' המתאר את סיפור הלחימה במוצב הירדני, והנה התבשיל המלא שבגינו כל מי שיישאל 'מי שיחרר את ירושלים במלחמת ששת הימים?' יענה מיידית: 'הצנחנים'.

אין פלא שחטיבת ירושלים היא החטיבה הכי מתוסכלת בעולם. לא רק שהיא זו שהחלה את המלחמה לשחרור ירושלים, לא זו שלוחמיה נכנסו לעיר העתיקה במקביל לצנחנים, לא די בכך שהם היו יכולים להיות ליד הכותל עוד לפני הצנחנים – ובהמשך נספר למה זה לא קרה – הרי מלכתחילה אם היו מטילים עליהם את המשימה לשחרור העיר, הם היו עושים זאת בצורה לא פחות טובה מהצנחנים, אבל עם הרבה פחות נפגעים. אני יודע שאני הולך להרגיז עכשיו כמה מחברי משחררי ירושלים האמיצים, אבל גם האמת אינה פחדנית: היתה זו טעות קשה של המטכ"ל בתשכ"ז להטיל את משימת שחרור העיר על הצנחנים ולא על חטיבת ירושלים.

מלחמת ששת הימים בזירה הירושלמית החלה בדרום העיר, בארמון הנציב, עליו השתלט כוח ירדני. לוחמי חטיבת הצנחנים 55 עוד ישבו באותה שעה על המסלול בתל נוף עם המצנחים על גביהם, ממתינים לצניחה קרבית באל-עריש שתעניק להם רקע אדום מתחת לכנפיים. אבל עד שמטוסי הנורד הניעו, אל-עריש כבר היתה בידי כוחות השריון. הכוח הזמין היחיד בירושלים באותן השעות היתה חטיבה 16 הירושלמית. לוחמי החטיבה עם שלושה טנקים נכנסו לקרב מול הכוח הירדני שנכנס לארמון הנציב, ובתום יום קרב לא קל השתלטו על המתחם. הצנחנים באותה שעה עוד עשו דרכם באוטובוסים מתל-נוף לירושלים, בדרך ארוכה ומפותלת דרך נס הרים כדי לעקוף את כביש שער הגיא המופגז. הכוחות כולם החלו להגיע לעיר בשעות אחר הצהריים, כשחטיבת ירושלים כבר היתה עמוק בתוך הלחימה.

אבל במטכ"ל החליטו לשלוח דווקא את הצנחנים לשחרר את ירושלים. זו היתה טעות, כי למפקדי החטיבה, למעט אולי מוטה גור עצמו, לא היה שמץ של מושג מה זה ירושלים, איפה בכלל ירושלים, איפה עובר הגבול, איפה עמדות צה"ל, איפה העמדות הירדניות, ומהם צירי התנועה הרכובים והרגליים. בקיצור, הצנחנים הוטלו למלחמה בלי המודיעין הכי בסיסי לכל לחימה: מודיעין קרקע. מפקדי הצנחנים שעטו על ג'יפים ביום פרוץ הלחימה כדי להספיק ולצפות לעבר השטח הירדני מגג בית ברחוב שטראוס, כדי לנסות ולהבין משהו מקו החזית. וזאת כאשר לוחמי חטיבת ירושלים, את כל שירות המילואים שלהם עשו בקו העירוני של ירושלים, הוא קו הגבול שחצה את העיר משך 18 שנה, והכירו כל בית, כל אבן, כל עץ וכל סימטה.

המפה היתה שרטוט באצבע באבק

'שער האריות' הוא שמו של ספר שיצא לפני 4 שנים בהוצאת 'ידיעות אחרונות'. הספר, שכתב הסופר היהודי אמריקני סטיבן פרספילד (ותירגם מאנגלית ה'סרוג' יוסי אופנר, בעצמו אחד מהצנחנים משחררי ירושלים), מביא סיפורים אישיים של לוחמים ומפקדים ממלחמת ששת הימים. 

והתיאורים – מדהימים, חלקם מזעזעים: איך לוחמי הצנחנים יוצאים למלחמה כל כך משמעותית, בלי טיפת מודיעין או היכרות. כך מספר זאב ברקאי, קצין המבצעים של גדוד 71 (עמ' 305): 

"מי מאיתנו מכיר את העיר? אני בוודאי לא. מה זה המושבה האמריקאית? איפה שייח' ג'ראח? אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים הם רק שמות בשבילי. ואני קצין המבצעים של עוזי! אני אמור לא רק לדעת את החומר, אלא גם להסביר אותו לכל המפקדים שעומדים להילחם במקומות האלה בתוך כמה שעות.

"אנחנו עומדים על גג בית. פגזים מזדמנים נופלים פה ושם. רק לפני שלוש שעות הכנו את ציוד הצניחה שלנו בדרך לצניחה הלילית בסיני. עכשיו אנחנו כאן, בירושלים.

"'ראית את המפות?' עוזי אילת ניגש אלי. הוא מ"פ ב' שלנו, קיבוצניק קשוח בן 26 מבית השיטה.

"לא ראיתי שום דבר'.

"יש מפה אחת בגודל של מפית וכמה צילומי אוויר מטושטשים, זה הכל'.

"עוזי מספר לי ששמע ממקור מהימן שבמשרד החטיבה הירושלמית יש חדר מלא במפות יפהפיות, שהוכנו במשך שנים במיוחד לרגע כזה.

"'איך אנחנו משיגים אותן?'

"הוא צוחק ומנענע בראשו...

"...אני חוצה את הגג ומחפש את יורם זמוש, מ"פ א' שלנו. הוא בחור דתי ובטח מכיר את העיר. אני מוצא אותו עם הקשר שלו, משה מילוא. זמוש מתדרך אותי בקצרה, משרטט מפה גסה באבק שעל רצפת הגג. תחשוב שהעיר המזרחית היא בצורת האות D. האצבע שלו משרטטת קו אנכי.

"'זה הקו הירוק שחוצה את העיר לשניים, הצד הישראלי משמאל והירדני מימין'. ממזרח לקו האנכי מצייר זמוש קו מעוגל בדומה לבליטה שבאות D. הקו הזה מייצג את הרכס החולש על העיר. הר הצופים בקצה העליון, אוגוסטה ויקטוריה באמצע והר הזיתים למטה... בקצה הדרומי של הקו המעוקל הוא משרטט ריבוע. זוהי העיר העתיקה. שם נמצאים הכותל המערבי ועוד הרבה מקומות קדושים שאין לו זמן עכשיו לספר לי עליהם. 

"העיר העתיקה נשלטת על ידי הלגיון הערבי. את זה אפילו אני יודע.

"אבל המפה ששירטט זמוש באצבעו עוזרת לי. אני מתחיל להתמצא במרחב הזה".

סוף ציטוט. תיאור מדהים. זו המפה ששימשה את קצין המבצעים לקראת הפריצה: שירטוט באבק שצייר באצבעו יורם זמוש. המפות היפהפיות של חטיבת ירושלים שהוכנו במיוחד לרגע הזה נשארו במשרדי החטיבה.

ועוד תיאור, הפעם של המ"פ עוזי אילת (עמ' 306-308):

"עוזי (עילם, המג"ד – ח.ה.) אומר שהתוכנית היא לתקוף את ירושלים המזרחית, אבל אף אחד עוד לא יודע איך ואיפה... 'תעלו על אחד הגגות', הוא אומר לנו, 'ותצפו בכל מה שתוכלו לראות'.

"אני לא מכיר את העיר, והנקודות הבולטות בשטח לא אומרות לי כלום. אנחנו צריכים לדלג מגג לגג מכיוון שהצלפים הירדני מאתרים אותנו בכל פעם. מישהו אומר שאולי נצטרך לתקוף את שער מנדלבאום. אין לי מושג מה זה".

ובהמשך מוסיף עוזי אילת:

"עוזי מצביע על מפת ירושלים. זו המפה היחידה שיש לו. הוא מעביר בינינו כמה צילומי אוויר מטושטשים. כמה שלא התאמצתי, לא הצלחתי להבין מהם שום דבר. אני קיבוצניק מהצפון, מעמק יזרעאל. מה אני יודע על ירושלים?... כל העיר בהאפלה. אנחנו מצטופפים מתחת למנורה יחידה. עוזי מסביר לנו את התוכנית שלו. הרחוב שבו נתארגן להתקפה נקרא שמואל הנביא. 'איפה זה?' אני שואל.

"'תעלה ברחוב עד שתגיע לחורשה'.

"'איזו חורשה?'

"'כשתגיע אליה תזהה אותה'.

"עם המידע המדוייק הזה אני יוצא אל האוטובוסים לתדרך את הפלוגה שלי..."

כך החלה המלחמה לשיחרור ירושלים. הצנחנים שלא מכירים את העיר, שאין להם מודיעין ואין להם מפות זולת אחת וכמה צילומים מטושטשים, והציור באבק שצייר זמוש - פורצים במקומות הקשים ביותר מול המוצבים הירדנים האיתנים כמו גבעת התחמושת, ואילו החטיבה שמכירה כל אבן וכל סימטה פועלת בשכונות המרוחקות. 

מפקד הפלוגה התגעגע הביתה

ועכשיו – לתיסכול של הלוחמים. חטיבת ירושלים כבשה את שכונת אבו-טור (שם נהרג אחד המג"דים, מיכאל פייקס הי"ד), כבשה את הר ציון והגיעה אל שער האשפות, בערך בשעה שמוטה גור הגיע לשער האריות. איזה שער קרוב יותר לכותל, שער האשפות או שער האריות? אבל מפקד פלוגה בחטיבה הירושלמית, אלי קדר, במקום להמשיך ישר אל הכותל - מרחק של מאה מטרים בלבד – משך את כוחותיו שמאלה, אל הרובע היהודי. לימים יסביר קדר שעשה זאת כדי לתפוס את השטח השולט טופוגרפית, אבל כולם ידעו שעשה זאת ממניעים אישיים טהורים. קדר היה תושב הרובע היהודי לפני קום המדינה, נלחם בו במלחמת העצמאות, ועם נפילת הרובע בידי הלגיון אף נפל בשבי בירדן. נפשו כמהה לרובע היהודי, לכן רץ להגיע אל בית נעוריו. וכך, בשעה שהצנחנים עלו על הר הבית וירדו ממנו לכותל, אחרי ההודעה של מוטה גור ברשת הקשר 'הר הבית בידינו', עם הרב גורן הנרגש התוקע בשופר את התקיעה ההיסטורית מול כל כלי התקשורת מכל העולם, היו לוחמי חטיבת ירושלים ברובע היהודי, ואף אחד לא ידע שהם שם.

לצנחנים היה משהו נוסף שלא היה לחטיבת ירושלים: סופרים. מוטה גור כתב את ספרו 'הר הבית בידינו', משה נתן כתב את 'המלחמה על ירושלים', אלי לנדאו כתב את 'ירושלים לנצח' וישראל הראל כתב את הספר 'שער האריות'. ומי שכותב את ההיסטוריה, כידוע, הוא זה שקובע אותה.