המשפט הכי הזוי והכי תלוש שנשמע השבוע לגבי הרצועה, היה שאחרי החזרת החלל רני גואילי הי"ד – הסתיים שלב א' בתוכנית טראמפ לעזה, ואפשר לעבור לשלב ב'. זה משפט הזוי ותלוש – כי לא מדובר כאן במימוש ההסכם מצד החמאס. החזרתו של רן הי"ד היתה כולה מעשה כחול-לבן, בזכותם של חיילי צה"ל וגורמי המודיעין השונים. החמאס לא ראוי לשום הוקרת תודה על המהלך.
המעבר לשלב ב' של ההסכם בנוגע לרצועה, לא מבשר טובות למדינת ישראל. יש בו לא מעט מרכיבים הסותרים את האינטרס הישראלי. גם כך 'בינאום הסכסוך' שבוצע בפועל – נוכחותם של קציני צבא בכל העולם במיפקדה בקרית גת שמיצֵרים את חופש הפעולה של ישראל – מעמיד את צה"ל במצב קשה של הגבלות פעולה. הסיוע ההומניטרי רק מחזק את החמאס, שמתחזק גם בכוחו הצבאי. רק תמימים מאמינים שוועדה פלשתינית טכנוקרטית וא-פוליטית, שפועלת תחת פיקוח של 'מועצת השלום' בראשות הנשיא דונלד טראמפ, תצליח להביא לחיסול הכוח הצבאי של החמאס. בוודאי שאין לצפות מהרשות הפלשתינית שתבצע את המהלך הזה.
גם נסיגה מהקו הצהוב מנוגדת לאינטרס הישראלי, כמו כל נסיגה שרק תקרב את מחבלי החמאס בחזרה לגבול הישן.
בינתיים שילמנו כבר את המחיר הראשון של פתיחת מעבר רפיח, שישרת בראש וראשונה את החמאס, לפני שיעזור לאזרח פלשתיני אחד.
גם שיקום הרצועה איננו אינטרס ישראלי. שיקום הרצועה הוא בראש וראשונה שיקום היכולות הצבאיות של החמאס – כולל שיקום מערכת המנהרות והיכולות הרקטיות שלו, שנפגעו קשות במלחמה האחרונה.
מנהיגי ישראל, ובראשם נתניהו, חייבים לקבל אומץ ולהודיע שההסכם עם החמאס שחתמנו בחג סוכות האחרון – היה מבחינתנו הסכם חֻדַיְבִּיָּה, וכך אנו מתייחסים אליו מכאן ולהבא. להודיע על כך לפני שהחמאס יודיע את זה, במועד הנוח לו.
אין ערבי אחד שלא מכיר את המונח הזה 'הסכם חודיביה' – ולא מבין את משמעותו. לא רק מבין: הסכם חודיביה הוא אבן יסוד בניהול מדיניות של כל שלטון מוסלמי.
בשנת 628 יצא מייסד האיסלאם מוחמד, שבאותה העת התגורר עם תומכיו בעיר מדינה, בראש כוח גדול למכה, במטרה להשתלט על האבן הקדושה במכה - הכעבה. באותה עת הכוח הדומיננטי במכה היה שבט קורייש, שלמרות שהיה השבט ממנו יצא מוחמד, התנגד למייסד האיסלאם.
מוחמד ואנשיו נפגשו עם משלחת של אנשי מכה במקום הנקרא חודייביה, במבואת איזור המקדש של מכה, שם אסור היה להילחם בעונות שנה מסוימות. במקום זה ניהלו שני הצדדים משא ומתן, שבסופו הוסכם על שביתת נשק בין מוחמד ובין מכה לעשר השנים הבאות. המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל באותה שנה, אבל כן הורשו לעלות לרגל ואף לשהות במכה שלושה ימים בשנה שלאחר מכן.
הן בקרב אנשיו של מוחמד והן בקרב אנשי מכה עורר ההסכם התנגדות. בקרב אנשי מכה היו שחששו שהוויתור הזה הוא גדול מדי, ואילו בקרב תומכיו של מוחמד היו שחשבו את ההסכם למשפיל, בין היתר משום שהנביא חתם עליו כ'מוחמד אבן עבדאללה' ולא כ'מוחמד שליח האל'.
אבל המוסלמים גילו שההסכם נתן להם הזדמנות להסתובב בין השבטים ולהפיץ את עקרונות הדת שלהם, בלי לחשוש לחייהם מאנשי מכה או מבעלי בריתם. הדבר הביא לגידול במספר המוסלמים תוך שנתיים בלבד.
אחד ההישגים החשובים של הסכם חודייביה עבור מוחמד ואנשיו היה כיבוש ח'ייבר היהודית, שהתאפשר בעקבות סעיף אי-ההתקפה בהסכם, שביטל למעשה את ברית ההגנה הצבאית שהייתה בין תושבי מכה עובדי האלילים לתושבי ח'ייבר היהודים. כך נסללה הדרך לניצחונו של מוחמד ללא הפרעה. דורות של מוסלמים גדלו על אתוסי 'הסכם חודייביה' ו'קרב ח'ייבר' המפורסמים. מאז רווחת אצל המוסלמים הקריאה "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת תיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האיסלאם.
באיסלאם רואים בהסכם ביטוי לתחכום הצבאי והפוליטי של מוחמד, כי הוא אִפשר לו להשקיט את החזית מול אנשי מכה, ולהפנות את כוחו לכיבוש שטחים נוספים בחצי האי ערב, וכנגד השבטים היהודיים שבו.
בחתימתו על ההסכם הבהיר מוחמד, ואף נתן בכך גושפנקה לעתיד, שמותר לו לעשות הסכם עם האוייב (הכופרים) כתחבולה, וכאשר המצב ישתנה לטובתו והוא יצבור כוח, הוא יבטל את ההסכם. וזה מה שקרה אחרי שנתיים. דורות של מוסלמים חונכו על כך שהנביא מוחמד חתם על שביתת נשק זמנית עם שליטי מכה בחודייביה כשהיה במצב של חולשה, שאותה ניצל כדי להתחזק, לכבוש את ח'ייבר מידי היהודים, ובהמשך לכבוש את מכה תוך הפרת ההסכם.
בהלכה האיסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים: ניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה.
ב-23 במאי 1994, מיד אחרי החתימה על הסכם עזה-יריחו – הסכם הביצוע הראשון של הסכם אוסלו – ביקר ראש אש"ף יאסר ערפאת בדרום אפריקה, כאורחו של נלסון מנדלה. ערפאת נאם באנגלית במסגד ביוהנסבורג וניסה להצדיק את חתימתו על הסכם אוסלו. הוא הישווה ההסכם ל'חוזה חודייביה' על כל המשמעות הדתית שלו: "ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו 'סולחה דוניא' (הסכם שלום נחות). אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר, כן, 'סולחה דוניא'. אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד. ועלינו לומר בבירור ובכנות שהנסיבות הן מאוד-מאוד-מאוד קשות".
לעניינינו: מדינת ישראל חתמה על הסכם עם החמאס לשיחרור החטופים, כשהיתה בנסיבות מאד מאד מאד קשות. כמה עשרות ישראלים עדיין היו בשבי החמאס מזה שנתיים, בתנאים תת-אנושיים, ושיחרורם היה עניין של פיקוח נפש כפשוטו – הצלת חיי אדם. במצב כזה, כשלא היתה שום דרך חלופית לשיחרור החטופים, נאלצה מדינת ישראל בחולשתה לחתום על ההסכם עם החמאס.
אבל זה היה 'הסכם חודייבה' שלנו. הסכם שמותר לחתום עליו כשחלשים, ומותר להפר כשחזקים. כמו שמוחמד חתם על הסכם לעשר שנים ואחרי שנתיים הפר אותו כדי לכבוש שטחים ולחסל את שבטי חייבר היהודים, כך גם אנחנו, בדיוק על פי אותו עיקרון, חתמנו על הסכם בחולשתנו. עכשיו, כשהשתנה המצב וכל החטופים, החיים והחללים, שוחררו והוחזרו לישראל – זכותנו לכבוש את שטחי הרצועה ולחסל את השלטון החמאסי. בדיוק על פי כללי הסכם חודייבה. הראשונים שיבינו את ההיגיון הזה הם אנשי החמאס ותומכיהם בעולם המוסלמי.
הנטיעות הציוניות ינצחו
תנועת 'אם תרצו' פירסמה בשבוע שעבר כי 'הקבוצה הערבית להגנת הטבע', ארגון שמושבו ברבת עמון המוביל את המאבק על הקרקעות ביהודה ושומרון, השקיע לפחות 30 מיליון דולר בפרויקט נטיעת כשלושה מיליון וחצי עצים על פני 126 אלף דונם, בהם שטחים נרחבים בתוך שטחי C. עלות הנטיעה, המוערכת בעשרה דולר לעץ, חושפת מנגנון כלכלי אדיר הממומן על ידי ממשלת ירדן, קרנות כווייתיות וארגונים הקשורים לקטאר.
בשבוע הבא נחוג את יום ט"ו בשבט, חג הנטיעות שלנו, ראש השנה לאילנות ולכנסת. והקשר בין שני האירועים מפליא. כי יותר מכל מועד אחר בלוח השנה העברי, ט"ו בשבט אינו סתם חג יהודי, אלא חג ציוני במהותו – החג הציוני הראשון. שורשיו של מנהג נטיעות האילן בט"ו בשבט אינם הלכתיים אלא ציוניים גרידא, ציוניים - כפשוטו, ללא מרכאות. מנהג שהורתו עם ראשית הציונות, לידתו בחידוש היישוב היהודי בארץ, והמשכו בקרן-הקיימת לישראל שהקימה ההסתדרות-הציונית.
בתודעה היהודית של הדורות האחרונים, התקבע ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות, עד כי נדמה שנטיעת האילן דווקא בתאריך זה הוא הלכה למשה מסיני. יש רק בעיה קטנה: אין עונה גרועה יותר לנטיעות מאשר עיצומו של החורף, כשהאדמה כולה בוץ.
מנהג הנטיעות הוא מנהג צעיר יחסית – בן 126 שנה בלבד, עד 1,200 שנה. היוזם היה הרב זאב יעבץ, סופר, מחנך, חוקר והיסטוריון, רב המושבה זיכרון-יעקב, שניהל בשנות השמונים של המאה ה-19 את בית-הספר המקומי. ערב ט"ו בשבט תר"ן, 1890, צץ במוחו רעיון: להוציא את כל תלמידיו בט"ו בשבט לשדה, לנטיעת אילנות. היתה זו הפעם הראשונה בה נחוג ט"ו בשבט בנטיעות אילן. בעקבות אותה נטיעה של הרב יעבץ ותלמידיו, פשט המנהג בכל שאר המושבות.
בשנת תרס"ח, 1908, הכריז מרכז אגודות המורים באופן רשמי, כי ט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות. כך הפך החג שהנהיג הרב זאב יעבץ לקבוצה קטנה מתלמידיו, לאירוע המרכזי של ט"ו בשבט. כדי לחזק את הקשר בין החג לנטיעות לקחו היוזמים חצי פסוק מספר ויקרא (י"ט, כ"ג), שעוסק בכלל בנושא ערלה, והוציאו אותו מהקשרו לטובת הרעיון: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." – כאילו ישנה מצווה מדאורייתא לטעת עצים.
היה בכך צדק מסויים, כי בניגוד לפשט, המדרש כדרכו הופך את משמעות הפסוק, ומציין את הנטיעה למצווה העיקרית: "'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם'. אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: 'נשב ולא ניטע', אלא הוו זהירין בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (תנחומא, קדושים, ח'). הנה, שוב בא המדרש ומצמיד את הנטיעות לשיבת ציון, להתיישבות היהודית המחודשת בארץ, למפעל הציוני שהוליד את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
במסכת סנהדרין (צ"ח א') ישנו דיון מאד מעניין בשאלה, איך נדע שהגיע זמן הגאולה? מה נראה בשטח, שממנו נבין שאנו בראשית גאולתנו? אומר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה", אין דבר שיעיד יותר מכל שאנו בזמן הגאולה, שנאמר – הוא מצטט פסוק מיחזקאל (ל"ו, ח'): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". אם אתם רוצים להיות בטוחים שאנו באתחלתא דגאולה, אל תחפשו אירועים דרמטיים. תפתחו את החלון ותסתכלו איך נראית הסביבה שלכם. אם אתם רואים שהרחובות מוצפים בעצים ירוקים, שבשרון עלה ריח הדרים, והמטעים של עמק בית-שאן מניבים טונות של פירות מתוקים, זו ההוכחה שאנו באתחלתא דגאולה.
והנטיעה קודמת לגאולה, כמאמרו של רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן, פרק ל"א): "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמר לך: הרי לך המשיח – בוא וטע את הנטיעה, ואחר-כך צא והקבילהו". כך נהגה הציונות: תחילה נטעה נטיעות, ואח"כ הקימה את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו – שהביטוי הממלכתי שלה הוא כנסת ישראל, שהוקמה בט"ו בשבט תש"ט.