לפני מספר שבועות, בביקור בפריז, לקחה אותנו המדריכה המקומית לסיור ברובע העתיק של העיר. עמדנו מול אחת הסימטאות שרוחבה מאפשר מעבר של אדם אחד – כשההולך מולו צריך להיצמד לקיר. המדריכה סיפרה שלפני כמה מאות שנים, כאשר שני בני אדם הגיעו משני צידי הרחוב, העני היה צריך לפנות את דרכו לעשיר. לא היה קשה לזהות, על פי הלבוש, מי עני ומי עשיר. בתקופה של פריחת המעמדות, המעמד העשיר היה החשוב יותר. המעמד העני היה הנחות, והוא היה חייב לפנות את הדרך.
ניסיתי לדמיין לעצמי את המחזה, בו אדם עני מגיע לרחוב, לבוש סחבות, מולו אדם הדור בלבושו כיאה לעשירי העיר, והעני סר הצידה, מפנה את הדרך בפני בעל ההון. שלטון ההון.
ואז נזכרתי במה שהתרחש בדיוק לפני 70 שנה – פגישתם של בן-גוריון ובעל ה'חזון אי"ש', רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, שהתקיימה בא' בחשון תשי"ג, 20 באוקטובר 1952.
הרקע לפגישה היה משבר קואליציוני מתמשך שנראה באותה עת בלתי פתיר. חודש לפני כן, בערב ראש השנה, עזבו נציגי המפלגות החרדיות 'אגודת ישראל' ו'פועלי אגודת ישראל' את הקואליציה בגלל התנגדותן לגיוס נשים לצה"ל, ולמעשה השאירו את הקואליציה עם 60 חברי כנסת בלבד. בן-גוריון החל במשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת ממשלת ישראל הרביעית. כדי לנסות ולהבין לעומק את העמדה החרדית, הוא ביקש להיפגש עם החזון איש.
בנוסף לשני האישים נכח בפגישה, שהתקיימה בביתו של החזון איש, רק מי שהיה אז מזכירו האישי של בן-גוריון, יצחק נבון – לימים נשיא מדינת ישראל. מתיאור הפגישה בספרו האוטוביוגרפי של נבון 'כל הדרך' (עמ' 115) רואים בבירור שהיה זה דו-שיח של חירשים:
בן-גוריון פתח את הפגישה בפנותו לחזון איש: "באתי לדבר איתך על נושא אחד, איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעיה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?".
בן גוריון טופף על כתף עצמו וענה לחזון אי"ש: "ועל הגמל הזה אין עול של מצוות? ומצוות יישוב ארץ ישראל אינה מצווה? וזה לא משא? ומה שעושים הבחורים שאתם כה מתנגדים אליהם והם יושבים בגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?"
החזון איש השיב לו במשל מן התלמוד: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול צר, וגמל אחד טעון במשא והשני אינו טעון במשא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון כי יש עלינו עול של הרבה מצוות, ולכן אתם חייבים לפנות לנו את הדרך".
בן גוריון טופף על כתף עצמו וענה: "ועל הגמל הזה אין עול של מצוות? ומצוות יישוב ארץ ישראל אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כה מתנגדים אליהם והם יושבים בגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?".
ענה החזון איש: "בזכות זה שאנו לומדים תורה הם מתקיימים".
אמר בן גוריון: "אבל אם הבחורים האלה לא היו מגנים עליכם היו האויבים שוחטים אתכם".
ענה החזון איש: "להיפך. בזכות זה שאנו לומדים תורה הם יכולים לחיות, לעבוד ולשמור"
"אינני מזלזל בתורה", אמר בן גוריון, "אבל אם לא יהיו בני אדם חיים, מי ילמד תורה?"
ענה החזון איש: "התורה היא עץ החיים, סם החיים'".
ושוב בן גוריון אמר: "גם הגנה על הנפש היא מצווה. כי לא המתים יהללו י-ה. ובכל זאת אני שואל: איך נחיה יחד?"
ענה החזון איש: "אני רואה חילולי שבת, מכוניות ומשאיות נוסעות בשבת לים, במקום להתפלל וללמוד תורה ולקיים חיים יהודיים. וזה מקומם את הנפש לראות בארץ אבותינו חילול שבת שכזה".
על זה ענה בן גוריון: "אני עצמי לא נוסע לים בשבת אבל אם יש פועלים שעובדים כל השבוע, לא מגיע להם לטבול בים בשבת? זו זכותם. אי אפשר להכריחם ללמוד תורה, אבל גם הם יהודים, ועושים הרה דברים חשובים. אי אפשר להכריחם לשמור שבת. ואם לא ילכו לים, יבואו לבית הכנסת?"
החזון איש ענה: "אני מאמין שיום יבוא וכולם ישמרו שבת ויתפללו".
בן גוריון ענה: 'אם ירצו – לא אתנגד שיעשו זאת, אבל אי אפשר לכפות זאת עליהם. לא צריכה להיות כפיה דתית ולא אנטי דתית. איש איש יחיה כראות עיניו".
מספר נבון: "הוויכוח נמשך זמן רב. הם התבצרו בעמדותיהם מבלי שהתקרבו זה לזה. לבסוף הפסיקו את הוויכוח, ניגשו אל ארון הספרים ושוחחו עליהם. אחר כך הם נפרדו בידידות ולחיצת יד.
"אחרי הפגישה אמר לי בן גוריון: זה יהודי של צורה, יש לו עיניים חכמות, הוא צנוע. הוא נפעם מהביקור מאוד והמשיך ואמר: 'צריך למצוא את הדרך לחיות יחד. אחרת, זו סכנה יותר חמורה מסכנת האויב החיצוני".
חנן ויוחנן חיפשו את 'ענת' בעין חרוד
משל 'העגלה המלאה והעגלה הריקה' עורר תרעומת רבה בציבור החילוני. אם נחזור לסימטה של פריז, החזון איש טען שהחילונים הם עניים ברוח לעומת שומרי המצוות העשירים ברוח וערכים, ולכן על העניים לפנות את דרכם בפני העשירים.
השאלה שמחייבת גם אותנו, שומרי המצוות, לשאול, היא האם ה'חילונים' הם באמת 'עגלה ריקה' כלשון החזון איש, או שהיא עגלה מלאה, גם אם בערכים שונים, אחרים.
וכאן נזכרתי בדעתו של הרצי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בדיוק לשאלה הזו. הסיפור מופיע בספרי 'חנן פורת – סיפור חייו', שהחודש ציינו 11 שנה לפטירתו. שמעתי אותו מפיו של הרב יוחנן פריד, ואני מביא אותו כאן במלואו.
בשנת תשכ"ה, הגיעה לישיבת מרכזת הרב בקשה מבית הספר האזורי עין חרוד-תל יוסף לשלוח שני תלמידים, שישתתפו בסימפוזיון על הנושא 'מה עושה הנוער בזמנו החופשי?'. הרב צבי יהודה הטיל את המשימה על חנן פורת ז"ל ועל יבדל"א יוחנן פריד. השניים הגיעו לתל יוסף, והדיון גלש לשאלת עולמם הרוחני של תלמידי ישיבות, לימוד תורה, גיוס בני ישיבות וגיוס בנות, ועוד.
אחרי כשעה וחצי קמה בחורה שהציגה עצמה בשם ענת, ושאלה: "אם אתם באמת כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?". חנן, כמו כל יהודי, השיב לה בשאלה? "ומה את יכולה להציע לנו, למשל?". הנוכחים היסו את ענת ("את מפריעה"), והדיון נמשך.
עם תום המפגש נסע חנן הביתה, לכפר פינס. יוחנן פריד נסע לירושלים, הגיע לרב צבי יהודה וגולל בפניו את חוויותיהם מהסימפוזיון. כשסיפר על שאלתה של אותה ענת, שאלו הרב צבי יהודה "ומה עניתם לה?". יוחנן פריד השיב: "שאלנו אותה מה היא יכולה להציע, והיא לא אמרה דבר".
תגובתו של הרב צבי יהודה היתה חריפה. במשך עשרים דקות הוא 'שטף' את יוחנן פריד ללא רחמים: "תתביישו לכם, נסעתם עד עין חרוד, ואתם לא יכולים ללמוד דבר? אינך יכול ללמוד שום דבר מהענת הזאת בעמק יזרעאל? מכל אדם אפשר ללמוד, וצריך ללמוד גם מבחורה אחת יושבת העמק". ואז התחיל הרב למנות את כל מה שאפשר היה ללמוד ממנה: אהבת הארץ, קשר עם הקרקע, עמל כפיים, יחסי חברה, אחווה, שיוויון, ועוד ועוד. "אני לא מבין מה קרה לכם?!" סיים הרב צבי יהודה את נזיפתו הקשה.
כשסיפר יוחנן פריד לחנן פורת על דברי מורם ורבם, שקע חנן במחשבות עמוקות. הנזיפה של הרב צבי יהודה, גם אם לא היה עד לה בעצמו, עוררה אצלו תחושה קשה. את השיעור של הרב צבי יהודה הוא הפנים היטב: מכל אדם בישראל יש מה ללמוד, ובייחוד מבני ההתיישבות העובדת, גם אלו שאינם שומרי מצוות. גם אם אנו דבקים באמת שלנו ומשוכנעים שיש לאחרים מה ללמוד מאיתנו, גם לנו יש מה ללמוד מאחרים. אם איננו מוצאים מה ללמוד מהם, סימן הוא שטרם העמקנו מספיק או שאיננו מעוניינים להעמיק.
לימים ניסה יוחנן פריד ליצור קשר עם ענת. הוא התקשר לכל הקיבוצים בעמק יזרעאל בניסיון להשיג מידע שיאפשר לו להתקשר איתה – אך זו, עקבותיה נעלמו. מבירורים שערך הרב פריד התברר שענת לא היה שמה האמיתי של אותה נערה. היא בדתה את השם כיוון שלא רצתה להזדהות בשמה האמיתי. כל ניסיונותיו של הרב פריד לאתר אותה עלו בתוהו.
הביטוי 'ענת' הפך לשם קוד בין הרב יוחנן פריד לחנן כשדיברו על ערכים של דתיים וחילונים. כשהחליט חנן לפרסם את התכתבויותיו עם הנערות בסמינריוני גשר, עלתה מול עיניו דמותה של אותה נערה אלמונית שכינתה עצמה ענת, והשיעור שלימד אותו הרב צבי יהודה: מכל אחד ואחד יש מה ללמוד, גם מהקיבוצניקים החילונים. לכן בחר לקרוא לספר בשם 'את ענת אנוכי מבקש'.