חגי הוברמן
עורך 'מצב הרוח'

געגועי לבית המקדש

בכל יום כיפור, תפילת מוסף, אני חוזר ומתלהב מהתיאורים על עבודת הכהנים בבית-המקדש ביום הקדוש. לפני כחודש חשבתי על כך כשהתפללתי בנתיב בו הלך האיש העתי עם השעיר המשתלח

  • פורסם 09/09/21
  • 11:56
  • עודכן 09/09/21
תפילה על הר הבית מול מקום המקדש
צילום: חגי הוברמן

לפני כחודש, כשעליתי להר הבית והתפללתי מול מקום המקדש, התקיימה התפילה סמוך לחומה המזרחית. עמדתי ופני ישירות מערבה אל מול כיפת הזהב, הניצבת לפי רוב הדעות במקום בו עמד בית המקדש, ודמיינתי לעצמי שאם הייתי עומד בנקודה הזו לפני 2,000 שנה, בעיצומו של יום הכיפורים, במקום השביל המעופש המוליך לעבר כיפת הסלע הייתי רואה דרך רחבה, ומולי, מגיע איש עתי האוחז בשעיר המשתלח בדרכו מזרחה לעבר שער שושן, ממנו יגלוש בכבש אל נחל קדרון, ימשיך ויעפיל בהמשך הכבש אל הר הזיתים, וממנו יילך לג'בל מונטר במדבר יהודה, המזוהה עם ה'עזאזל' התלמודי. 

וכאשר הייתי נושא מבטי מערבה, לא את כיפת הזהב הייתי רואה אלא את השערים הענקיים של בית המקדש המצופים זהב, ולפניהם שערי ניקנור הירוקים מקורוזיה, לפי האגדה בשל התלאות שעברו עליהם בדרכם ירושלימה.

בתפילה על הר הבית, שליח הציבור הרב שמואל מורנו לא סיים את הברכות בסיום המקובל עלינו, אלא בירך 'ברוך אתה ה' מן העולם ועד העולם' ואז חתם את הברכה. המתפללים לא אמרו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' כמקובל בתפילות על הר הבית. כמו שאומרת המשנה משנה במסכת ברכות פרק ט משנה ה': "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים... כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם', משקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם'". וכך אכן אמרנו (ותודה לידידי יהודה עציון על ההפניה למשנה).

בכל יום כיפור, כשמגיעים ל'סדר העבודה' בתפילת מוסף, אני חוזר ומתלהב מהתיאורים הלקוחים ממסכת יומא על עבודת הכהנים בבית-המקדש ביום הקדוש. בזכות מחזור 'רינת ישראל' שאליו מצורפת המשנה בתרגום קהתי, נוצרה נגישות קלה למשנה, שהקריאה בה הבהירה סוף סוף את הקטעים הסתומים ב'סדר העבודה', הרבה לפני שהיו הציורים הססגוניים, הבהירים בפשטותם, במחזור המקדש של הרב אריאל.

על פניו, אין דבר יותר טבעי מהחיבור בין הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' למנגינה מרעידת הלבבות שחיבר יאיר רוזנבלום. במבט מעמיק יותר, אין דברים רחוקים יותר במהותם, מהרקע לפיוט ומהרקע למנגינה שלו

שנים רבות לא הבנתי מה זה 'ממרס' (את הדם), אבל המילה הזו הילכה עלי קסם דווקא בגלל המיסתורין שבה, ומה זה לכל הרוחות הפלוסין המשונה הזה שלבש הכהן אחרי שעלה מהמקווה ונסתפג? (נסתפג, לא התנגב). אני עדיין מדמיין את הכהן המתקשה להישאר ער בלילה ופרח הכהונה מרעיש לו ליד האוזן בחיכוך מהיר של הבוהן והאמה כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדים כשרצינו להבהיל מישהו, ואח"כ מעמיד אותו יחף על הבלטות הקפואות. ואת זכריה בן קבוטל קורא לפני הכהן הגדול ספר דניאל בארמית, כי כמו הרבה עולים חדשים, אחרי כל כך הרבה שנים בארץ, הכהן המזוייף הזה לא ידע עברית. 

איך אפשר שלא להתלהב מהסיפור על שני הכהנים שרצו בכבש בפראות, והגברתן שביניהם (כנראה) דחף את חברו והלה נפל ושבר רגל, והכל רק כדי לזכות בתרומת הדשן. ובסוף ההכרעה נפלה בשיטת 'מספר מוות', כמו יציאות השבת בטירונות – כמה מתאים ליום הדין. 

ואיך אפשר שלא להזדהות עם העם העומד ביום-הכיפורים במתח נוראי שאפשר לחתוך אותו בסכין, נושא עיניו ללשון הזהורית על פתח האולם: ההלבינה אם לאו? אני יכול לשמוע בעיני רוחי את שאגת ה'יש אלוקים!' ההמונית שהדהדה ברגע שראו את הזהורית הבוהקת מלובן. משל למה הדבר דומה, להבדיל רבבות הבדלות, לאזרחי ישראל הישובים במוצאי הבחירות מול הטלוויזיה, לחזות במידגם המבשר מי לחיים ומי למוות (הפוליטיים, כמובן), מי לקיצו (הפרלמנטרי) ומי לא לקיצו. וכאן, בבית-המקדש, זו לא היתה פוליטיקה. לא ברגע הזה, בכל אופן (למרות שגם את הגורלות הכהן טרף בקלפי). כאן, בבית המקדש, במוצאי יום-הכיפורים, חרדת הקץ לא היה מטאפורית. 

כמה מהנה לחשוב איך זה היה בטרם "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות...".

'ונתנה תוקף' – בין רבי אמנון לחנוך אלבלק

בספרון 'והיה כנגן המנגן', שכתב על הרב משה צבי נריה זצ"ל חנן פורת זצ"ל, שהשבוע מלאו עשר שנים לפטירתו, הוא מספר על תפילתו של הרב בישיבת כפר-הרא"ה בימים נוראים, כשהיה הרב נריה עובר לפני התיבה:

"כשהגיע הרב נריה בפיוט 'וכל מאמינים' לפיסקה 'שהוא לבדו הוא הממליך מלכים ולו המלוכה', זקף קומתו בדום מתוח, והמליך את ה'ממליך מלכים' למלך על כל הארץ בניגון 'עוד לא אבדה תקוותנו' שבשירת התקווה.

"וכשהתרונן קולו ב'ויאתיו כל לעבדך', הרעים בעוז את צלילי המנון הפלמ"ח, ולנו נשמע הלחן בערך כך:

"ויאתיו כל לעבדך – לאור היום ובמחשך

"ויגידו באיים צדקך – אנו אנו הפלמ"ח.

"הגיע סדר זיכרונות. הרב נריה פתח ב'אתה זוכר מעשה עולם' וקולו רוטט בבכי כבוש במנגינת 'בערבות הנגב איש מגן נפל', ולפתע נחנק קולו והוא פרץ בבכי מר. עמדנו אחריו ולבנו פרפר בחיל ורעדה. כבר אז חשתי בכל נימי נפשי שאין כאן מעין 'גימיק' המכוון לצודד את ליבנו ולא שעטנז מלאכותי של ערוב ישן בחדש, אלא דבר מה עמוק ונועז, מין נוסח מקורי של חסידות ארץ-ישראלית חדשה. לא ידעתי פישרה".

אני נזכר בתיאור הזה מדי שנה בתפילות הימים הנוראים, כאשר בבית-הכנסת בו אני מתפלל, באלקנה, שר שליח הציבור באופן טבעי, ומצטרפים אליו כל הקהל, את תפילת 'ונתנה תוקף' במנגינה המופלאה של יאיר רוזנבלום ז"ל. המנגינה שחייבת את פירסומה לזמר בעל הקול המדהים מבית-השיטה, חנוך אלבלק ז"ל. רוזנבלום, שאת עיקר פירסומו הציבורי קנה כשהלחין את המנון השמאל הישראלי 'שיר לשלום' (בצד עוד עשרות שירים מפורסמים), חיבר את המנגינה הזו בשנת 1990, בעת שהתגורר בקיבוץ בית השיטה, לזכרם של 11 בני הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, שבשבוע הבא ימלאו לה 48 שנה. מבלי משים דווקא הלחן הזה, חילוני למהדרין, שחיבר קיבוצניק שלא נהג להקפיד על קלה כבחמורה, הפך למנגינה המובילה בה מושר הפיוט 'ונתנה תוקף' בעשרות או מאות בתי-כנסת בתפילות הימים הנוראים.

על פניו, אין דבר יותר טבעי מהחיבור בין הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' למנגינה מרעידת הלבבות שחיבר רוזנבלום. במבט מעמיק יותר, אין דברים רחוקים יותר במהותם, מהרקע לפיוט ומהרקע למנגינה שלו. רבי אמנון ממגנצא, מחבר הפיוט, חי בגלות כמו כל עם ישראל משך 2,000 שנה, נרדף ונדכא, ללא מדינה משלו, חסר יכולת הגנה מינימלית, נתון לכל משוגת רוח של ההגמון התורן - וסופו שקיפח את חייו במאבקו חסר הסיכוי להגן על עצמו, כשעמד על דעתו שלא להמיר את דתו.

יאיר רוזנבלום ז"ל חיבר את הפיוט לזכרם של לוחמי צבא ההגנה לישראל, שזכותם הגדולה היתה ביכולת לשאת נשק בידיהם כדי להגן על עם ישראל. הם לא מתו חסרי ישע כרבי אמנון ממגנצא. הם שילמו בחייהם עם עוד מאות חיילי צה"ל – חלקם יצאו להילחם כשטליתותיהם על כתפיהם מתחת לרצועת הנשק - כדי שאחיהם בארץ יוכלו לחיות לבטח, וסליחה על המילים הגדולות אבל אין תיאור מדוייק מזה. אלו ואלו, רבי אמנון וחיילי צה"ל, מתו על קידוש ה' – אבל איזה הבדל!

החיבור בין יהודי וישראלי

וכאן, במרחק הזה, מצוי החיבור ההיסטורי. כי אין יהדות ללא מדינת ישראל, ואין מדינת ישראל ללא יהדות, ויסלחו לי כל בני-בריתי מגדות הפוטומק, התמזה והסיין. בשנים האחרונות, בעיקר נוכח המציאות הפוליטית המטורפת, גוברת תופעה של ניכור בציבור שלנו כלפי המדינה, כלפי הצבא, כלפי הציונות, כלפי כל מה שהוא ישראלי. יש לי חבר שמגדיר זאת במשפט: "אנחנו, היהודים, צריכים להיפרד מהישראלים". 

ואני תמיד מסביר לו שזה בלתי אפשרי, כי אני בשום פנים לא יכול להיפרד מעצמי. אני יהודי-ישראלי, עם המקף הנצחי של הציונות-הדתית והדתי-לאומי ותורה-ועבודה וכל התארים כפולי המילים של המגזר שלנו, המקף שבעיני ד"ר בורג המנוח היה העיקר. 

המנגינה של יאיר רוזנבלום ל'ונתנה תוקף' מבטאת בכל עוצמתה את החיבור הבלתי ינותק הזה בין היהודי והישראלי. עומדים יהודים בבית-הכנסת בארץ-ישראל ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, עטופים בטליתותיהם, מחזוריהם בידיהם, מול ארון הקודש הפתוח, מול ספרי התורה שלמולם, והם מפזמים את הפיוט בן אלף השנים (בערך) במנגינה בת 25 שנה שכתב הקיבוצניק החילוני (יש מילה כזאת?) לזכר חבריו החיילים, שבחייהם אולי לא קיימו הרבה מצוות, אבל במקום שהם עומדים לא בטוח שצדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ובחזרה לדבריו של חנן פורת על הרב נריה, זכר צדיקים לברכה, בחוברת 'והיה כנגן המנגן', המבטאים בדיוק את תחושתי בתפילת 'ונתנה תוקף' במנגינה של רוזנבלום: "היום, דווקא על רקע המשבר הלאומי, המביא רבים, גם במחננו, לפקפק בערך המפעל הציוני, ועל רקע המאבק על דמותה היהודית של המדינה, הנראה לעתים כה פתטי בעיני קטני אמונה, אני שב לתפילת הימים הנוראים של הרב נריה ומוצא בה נוחם ותקווה. הרב נריה ביקש להעלות בניגוניו את החול על הקודש ולהחיות בתפילתו את דברי הרב זצ"ל: 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. למעלה מזה: הוא ביקש רחמים על 'התקווה' של המדינה וקרא ללוחמי הפלמ"ח מערבות הנגב, ממרומי הגליל ומהרי גוש עציון, שיעלו ויבואו עד שערי שמים ויאמרו לפניו יתברך זיכרונות, כדי שיעלה זיכרון מדינת ישראל לפניו לטובה, ויפקוד בחמלה וברחמים את מפעל שיבת ציון על כל ייסוריו וחבליו, בזכות כל הלוחמים והמוסרים נפשם למענו, חובשי הכיפה וגלויי הראש גם יחד".

גמר חתימה טובה לכל קוראי 'מצב הרוח', לכל קוראי 'חמוש במקלדת' ולכל עם ישראל.

תגובות