חגי הוברמן
עורך 'מצב הרוח'

בשירות האוייב: בין עומר בר-לב לעומר בן אל ח'טב

גם לחיים בר לב וגם לבנו, השר לביטחון פנים, יש זכויות רבות בהגנה ובלחימה על ארץ ישראל ועל ביטחון אזרחיה. אבל שניהם שכחו אמיתות ציוניות פשוטות, והגישו סיוע לאוייב – כפשוטו

  • פורסם 12/10/21
  • 16:47
  • עודכן 12/10/21
השר עמר בר לב
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לפני 41 שנים, בחודש יוני 1979, מספר ימים אחרי שהיישוב אלון-מורה עלה על הקרקע סמוך לכפר רוג'ייב בשומרון באישור ממשלת בגין, עתרו לבג"ץ ערביי רוג'יב בדרישה לבטל הפקעת 121 דונם מתוך ה-800 שהופקעו. בעקבות הדיון בבג"ץ נעצר הפיתוח ביישוב. רק 17 המשפחות שהגיעו ביומיים הראשונים הורשו לגור במקום, בקרוואנים שהובאו ביום הראשון. הדרך שנפרצה אל האתר נותרה דרך עפר, כי בגלל הדיון בבג"ץ אסור היה להשלים את סלילתה. גם בין הבתים אסור היה למתיישבים לסלול שבילים. 

בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים ולכן צווי התפיסה הם חוקיים. אולם  העותרים הפלסטינים הגישו כמה חוות דעת שתמכו בעמדתם, בהן של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב שכיהן כחבר כנסת ממפלגת העבודה, שקבע כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל". עקב כך פסק בג"ץ בראש-חודש חשוון תש"מ, 22 באוקטובר 1979, כי קיים ספק לגבי תרומתו הביטחונית של המקום, ולכן אין הצדקה להפקעת הקרקעות להקמת יישוב "באין לו חשיבות ביטחונית".

בג"ץ הורה להחזיר 121 דונם מתוך 800 לבעליו הערביים – ובפועל לעקור את היישוב ממקומו. הסיוע שהגיש הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב לפלסטינים נגד ממשלת ישראל, שהביא לעקירת יישוב בשומרון, היה חיזוק שמעולם לא חלמו שיקבלו, ועוד ממי שהיה רמטכ"ל צה"ל.

ה'רוח הגבית' שהשר בר-לב נתן לפורעים הערבים היא אחד הניצחונות הכי מתוקים שיכלו לקבל בשנתיים האחרונות

בנו של חיים בר-לב, השר לביטחון פנים עומר בר-לב, הולך בדרכו של אביו. בשבוע שעבר הוא הורה למשטרה להגיש עירעור על החלטת שופטת בית משפט השלום בירושלים בלהה יהלום, שביטלה צו הרחקה שניתן לאריה ליפו בגלל שהתפלל בהר הבית ואישרה כי מותר להתפלל בשקט במקום. "ציפייה בסרטון מעלה כי העורר עמד בקרן זווית כשלידו חבר או שניים, אין סביבו קהל, תפילתו היתה שקטה, בלחש ועל פניו", הבהירה השופטת. "לא מצאתי כי סממני הפעילות הדתית שביצע העורר היו חיצוניים וגלויים. המשיבה (כלומר המשטרה – ח.ה.) אינה חולקת על כך שהעורר, כמו רבים אחרים, מתפלל על בסיס יומיומי בהר הבית ואין בפעילות זו כשלעצמה כדי לעבור על הוראות המשטרה".

החלטת השופטת היתה גושפנקה מפורשת ראשונה מסוגה שמתירה ליהודים להתפלל בשקט במתחם ההר. אבל דווקא כאן החליט השר בר-לב להגיש סיוע לפלסטינים, ולערער על ההחלטה, בנימוק ש"ששינוי בסטטוס קוו הקיים יסכן את שלום הציבור ועלול לגרום להתלקחות". 

ביום שישי קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור המשטרה על החלטת בית משפט השלום.

גם לחיים בר לב וגם לעומר בר לב יש זכויות רבות בהגנה ובלחימה על ארץ ישראל ועל ביטחון אזרחיה, זה כרמטכ"ל וזה כמפקד סיירת מטכ"ל. אבל שניהם, אחרי שפשטו את המדים, כמו שקורה לרבים בשמאל שפושטים את המדים, שכחו אמיתות ציוניות פשוטות, והגישו סיוע לאוייב – כפשוטו. לא סתם סיוע, אלא כזה המתבסס על אמירה כוזבת במהותה.

בר לב מסייע לפלסטינים. מתפללים בהר הבית
בר לב מסייע לפלסטינים. מתפללים בהר הבית
צילום: חגי הוברמן

מזה כשנה וחצי יהודים מתפללים על הר הבית, כולל תפילות במניין, ושלום הציבור לא התערער, ושום התלקחות לא התרחשה. גם אני זכיתי בקיץ האחרון להתפלל במניין על הר הבית. בשבוע שעבר סיפרנו כאן על תפילות חגי תשרי במניין על ההר– כולל אמירת 'סדר העבודה' ביום הכיפורים, לראשונה מזה למעלה מיובל שנים. 

6,000 יהודים, ובהם יהודים חובשי שטריימלים שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותם על ההר, התפללו על הר הבית בחודש תשרי. כל התפילות הללו עברו בשלום, בלי שום 'התלקחות'.

בין העם היהודי והעם המוסלמי יש מאבק ארוך שנים על השליטה בהר הבית – המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בחשיבותו לאיסלאם. מאבק שלא החל במלחמת ששת הימים, וגם לא בהקמת המדינה. הוא נמשך מאז הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל בשנת 638 לספירה בימי עומר אל חטב, שבטעות יש הקוראים לכיפת הזהב שמעל סלע השתיה בשם 'מסגד עומר' על שמו. 

לערעור שהגישה המשטרה לבית המשפט עשויה להיות תוצאה אחת: התפרעויות ומהומות של הערבים, כדי להוכיח שהשר בר-לב צודק. ה'רוח הגבית' שהשר בר-לב נתן לפורעים הערבים היא אחד הניצחונות הכי מתוקים שיכלו לקבל בשנתיים האחרונות.

עוד לא מאוחר לתקן. המשטרה פשוט צריכה לשמור על מדיניותה שלא להפריע לתפילות השקטות של יהודים על ההר. ואם הערבים יתפרעו – לדכא במהירות את ההתפרעויות ביד קשה. אם המשטרה תחזור למציאות מלפני שנתיים ויותר, ותמנע כל 'מלמול' של תפילה, תהיה זו תבוסה ישראלית מול המוסלמים בשליטה על ההר, חמורה יותר אפילו ממסירת הר הבית לוואקף בידי משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים.

כשראש הממשלה מפתיע במידע סודי בנאום בכנסת

כמו היסטוריונים רבים, גם אני קראתי בשקיקה את הפרוטוקולים החדשים מימי מלחמת יום הכיפורים, שארכיון המדינה חשף לפני כשבועיים. מהקריאה ברור שמי שמנהלת את העניינים באופן הרגוע ביותר, השקול והקר, זו ראש הממשלה גולדה מאיר, 'הגבר היחיד' בממשלה כפי שכונתה בעבר. גם ברגעים הקשים ביותר, גולדה ידעה לשדר אופטימיות.

ביומה החמישי של המלחמה, 10 באוקטובר, ערב חג סוכות, כשצה"ל עוד לא עבר לשטח הסורי וצליחת התעלה נראתה כחיזיון רחוק ודימיוני, הציגה גולדה בבהירות את השקפתה: "אני חיה מראשית המערכה בהרגשה שאסור לנו (ובזה השפעה לאורך ימים) לצאת במצב שבעולם יאמרו: זהו זה; מה שחשבנו על ישראל ועל צה"ל – זהו זה... כי כל עם יכול לנצח או לא לנצח. אם חלילה אנו לא ננצח – אז זה אבוד". הגישה הזו, החתירה לניצחון בכל מחיר וההבנה מה המשמעות עבורנו אם לא ננצח, חסרה כיום בהנהגה הישראלית, הממשלתית ואולי גם הצבאית.

חשף מידע סודי בכנסת. רה"מ בנט
חשף מידע סודי בכנסת. רה"מ בנט
צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

אני רוצה להביא כאן סיפור אחר מהמלחמה על גולדה, שמתקשר למהומה שהיתה לפני כשבועיים בעקבות הגילוי שחשף ראש הממשלה נפתלי בנט בנוגע למאמצים לשיחרורו של הנווט רון ארד – מה קורה כשראש ממשלה מוסר מידע מודיעיני וביטחוני בשידור חי מעל במת הכנסת.

זה היה בשעות אחר הצהריים של ה-16 באוקטובר 1973, פחות מיממה לפני כן צלחו ראשוני כוחות צה"ל את תעלת סואץ, במגמה להעביר את המלחמה לשטח מצרים. הצנזורה הצבאית הטילה על המהלך איפול  כבד. המצרים, באותו שלב, כלל לא ידעו שצה"ל צלח את התעלה, והיה ברור שאסור שהתקשורת הישראלית תתנדב למסור לו את המידע המודיעיני החשוב הזה. מה גם שעדיין ראש הגשר של צה"ל לא היה יציב.

באותו יום נאמה גולדה בכנסת, בנאום לאומה, ובנאומה אמרה לפתע את המשפט הבא: "בשעה זאת, כשהננו מכונסים בישיבת הכנסת, פועל כוח של צה"ל גם בעבר המערבי של התעלה". הסוד נחשף דווקא על ידי ראש הממשלה, בנאום פומבי. 

על מה שקרה מאותו רגע, מספר הצנזור הצבאי הראשי אבנר בר-און בספרו 'הסיפורים שלא סופרו' (עמ' 247): "הוכיתי בתדהמה. אך לפני מחצית השעה השביעני ראש אמ"ן לעשות כל מה שניתן כדי למנוע את דליפת הסוד, כיוון שחיי אנשינו תלויים בדבר; ואך לפני דקות עלצנו על שהצלחנו לעצור ידיעה עיתונאית. והנה קמה ראש הממשלה בכבודה ובעצמה ומכריזה את הסוד מעל ראש גגות, מעל במת הכנסת...

רה"מ גולדה מאיר מבקרת חיילים ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים
רה"מ גולדה מאיר מבקרת חיילים ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים
צילום: ציון יהודה, לע"מ

"התקשרתי אל שר הביטחון והרמטכ"ל, ב'בור'. אף הם שמעו על הכרזת ראש הממשלה בתדהמה מוחלטת. בדקתי אצל גורמי המודיעין שלנו. הם חוזרים על מה שאמר ראש אמ"ן – שהדרג המחליט במצרים עדיין אינו יודע על הצליחה. ומפקד בסיס ירושלים תובע: 'מה לעשות? האם לפסול?'

"הפכתי בשאלה בקדחתנות. לפסול את דברי ראש הממשלה שנאמרו מעל דוכן הכנסת? ומאידך, דברים שנאמרו במליאה, כמה זמן אפשר להאפיל עליהם? מה גם שביציע הקהל בוודאי ישבו עיתונאים, כתמיד בעת נאום של ראש הממשלה... 'לא', אמרתי במכשיר, 'אין טעם לפסול'. הסתכלתי בשעוני. דקות מספר לפני השעה 7 בערב. חשבתי לעצמי: בזה הרגע החלטתי את ההחלטה הגורלית ביותר, מבחינת הצנזורה, במלחמה כולה. והלוואי שלא אצטער עליה". עד כאן סיפורו של תא"ל בר-און.

מטרתה של גולדה מאיר היתה ברורה: לנסוך עידוד בדכדוך שהחל מתפשט בציבור הישראלי. המטרה הזו אכן הושגה. המורל הציבורי החל להשתנות מרגע שהתברר לו שצה"ל נוחל ניצחונות במלחמה הזו, ולא רק תבוסות. בניגוד לתזה שניסה להנחיל לנו השמאל הישראלי, מלחמת יום הכיפורים, לא מעט בזכותה של גולדה, היתה בסופו של דבר אחד הניצחונות המופלאים של מדינת ישראל, גם צבאית וגם מדינית.

תגובות