בכירים מדברים על מתנחלים

כך דיברו בימים האחרונים אנשים שונים על המתנחלים – מצא את ההבדלים:

יו"ר הרש"פ, אבו מאזן: "אנו קוראים לקהילה הבינלאומית לפעול במהירות כנגד טרור המתנחלים נגד בני העם הפלשתיני בשטחים הכבושים משנת 1967".

שר הביטחון בני גנץ: "לצד המשימה המרכזית של מאבק בטרור, היינו עדים לצערי גם לתקיפות של ישראלים כלפי פלשתינים וחיילי צה"ל שכללו פגיעה פיסית, ופגיעה ברכוש. אלו אירועים שלא נקבל ערכית ולא אינסטרומנטלית, לא נכיל ולא נסבול אותם. אני מגבה את חיילי צה"ל, את השוטרים ואנשי השב"כ שפועלים לפי חוק והנחיות הדרג המדיני".

(ההגינות מחייבת להביא גם את המשך דבריו של גנץ: "רוב מוחלט של המתיישבים הם אנשים ערכיים שפועלים על פי חוק וגם הם מגבים ומעריכים את פעילות כוחות הביטחון, ומתנגדים למעשים האלו").

מחמוד אלעאלול, סגנו של אבו מאזן: "כולם צריכים להיות במצב כוננות וזהירות וכן לתגבר את השמירה הלילית מחשש לטרור מתנחלים".

יעקב פרי, לשעבר ראש השב"כ: "הנוכחות בשטח קריטית בגלל פעילות של שני הצדדים - הצד הטרוריסטי, שמרים ראש, ופעולות הנקמה של המתנחלים. העיסוק של כוחות הביטחון מתפצל בין מניעת הפרות סדר של יהודים והטיפול בטרור - וזה מקשה מאוד על כוחות הביטחון". 

דובר הפת"ח ג'מאל נזאל: "אנו קוראים לאירופים לנקוט בצעדים דחופים ובסנקציות נגד אלימות המתנחלים הטרוריסטים. יש להרתיע ולשים סוף להתנהגות הזו".

סגן השר יאיר גולן: "אין קשר בין זהות הממשלה לבין גל האלימות הנוכחי. זה עניין פלשתיני פנימי. תפקידנו כממשלה הוא כפול - מצד אחד להילחם עד חורמה בטרור הפלשתיני, ומצד שני להילחם מלחמת חורמה בטרור היהודי".

דובר הפת"ח חסין חמאיל: "תנועת הפת"ח והעם הפלשתיני לא ישבו בידיים מחובקות לנוכח המשך תוקפנותו של הכיבוש והמתנחלים נגד התושבים הפלשתינים. המצב הפך בלתי אפשרי".

במפלגת העבודה של תחילת העשור התשיעי במאה העשרים, ההתבטאות של חיים בר-לב עוררה אפילו את זעמם של חבריו למפלגה. "ההתקפה ומעשה הרצח לא נובעים מזה שיהודים התיישבו בשני בתים בחברון", אמר שלמה הלל בזעם לבר-לב. דברים שלא ניתן לשמוע כמותם כיום, כמובן, ממירב מיכאלי או איבתיסאם מרעאנה

השר לביטחון פנים עומר בר לב: "אני מבין שבאמת קשה לחלקכם ששמים לכם מראה מול הפנים על כך שאלימות מתנחלים קיצוניים חוצה את כל העולם וממשלות זרות מתעניינות בנושא. אני ממליץ למי שקשה לו, שישתה כוס מים. אמשיך להילחם בטרור הפלשתיני כאילו אין אלימות מתנחלים קיצוניים - ובאלימות מתנחלים קיצוניים כאילו אין טרור פלשתיני".

זה היה השבוע בו נרצח בפיגוע רצחני יהודה דימנטמן הי"ד, תלמיד ישיבת חומש. ‏בחודש האחרון ידענו שני נרצחים בשני פיגועי ירי, פיגוע דריסה, ו-4 פיגועי דקירה, שגבו גם הם 12 פצועים. וזה עוד לפני שספרנו את פיגועי האבנים שאותם הפסקנו לספור. העיקר שיש קונסנזוס בין השמאל והפלסטינים.

כשבר-לב הביע תמיכה ברצח

כשאני שומע את השם בר-לב, אני נזכר בחיים בר-לב - ולא לטובה.

בי"ט אייר תש"ם, 5 מאי 1980, קיימה מליאת הכנסת דיון בנושא רצח ששת תלמידי הישיבה מול בית הדסה בחברון, שאירע שלושה ימים קודם לכן, בערב שבת קודש אור לי"ז באייר תש"ם. בית הדסה אוכלס אז רק בידי נשות קרית ארבע שנכנסו למבנה ללא אישור וסירבו להתפנות ממנו, כשממשלת בגין מהססת לפנותן בכוח. מכל הדיון הארוך בכנסת, נרשם לדורות משפט שאמר חיים בר-לב ז"ל, רמטכ"ל ושר לשעבר, ובאותה עת ח"כ פשוט במפלגת העבודה: "אילולא ישבו שם נשים, הדבר הזה שקרה בליל שבת לא היה מתרחש". 

הסופר משה שמיר, שזמן קצר לפני כן פרש מהליכוד והיה מראשוני 'התחיה', היה הראשון שקרא קריאת ביניים כלפי בר-לב: "אתה מצדיק את הרצח".

במפלגת העבודה של תחילת העשור התשיעי במאה העשרים, ההתבטאות של חיים בר-לב עוררה אפילו את זעמם של חבריו למפלגה, כמו שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אליהו שפייזר, עמוס הדר ושלמה הלל זכרונם לברכה, שתקפו את בר-לב בחריפות. "ההתקפה ומעשה הרצח לא נובעים מזה שיהודים התיישבו בשני בתים בחברון", אמר הלל בזעם לבר-לב. דברים שלא ניתן לשמוע כמותם כיום, כמובן, ממירב מיכאלי או איבתיסאם מרעאנה.

בנו של חיים בר-לב, השר לביטחון פנים עומר בר-לב, הולך בדרכו של אביו בהתבטאויותיו האוויליות והנלוזות נגד 'מתנחלים אלימים'. עומר בר-לב היה קצין מצטיין בסיירת מטכ"ל, כלוחם וכמפקד היחידה. אבל כנראה לא במקרה הוא נעצר בדרגת אלוף-משנה. ההתבטאויות האחרונות שלו, ובעיקר ההתרברבות שלו כי בפגישה עם תת מזכירת המדינה של ארה"ב, ויקטוריה נולנד, דן איתה על "אלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור ולחזק את הרשות הפלשתינית" – הצדיקו מראש את הרצח בחומש שלושה ימים אח"כ. בדיוק כמו אבא שלו. התפוח הרקוב לא נפל רחוק מהעץ.

הרהורים בעשירי בטבת, למרגלות שער טיטוס

ביום שלישי שעבר, צום י' בטבת, טיילתי ברומא, בשער טיטוס, מחריב בית המקדש השני. שער ניצחון שנבנה בשנת 82 לספירה לכבוד ניצחונו של הקיסר טיטוס על היהודים במרד הגדול שהביא  לחורבן בית המקדש השני.

אין קשר ישיר בין עשרה בטבת לטיטוס. תחילת המצור על ירושלים בי' בטבת היתה בבית המקדש הראשון. טיטוס החריב את בית המקדש השני. 

אבל עשרה בטבת, כזכור, נקבע גם כיום הקדיש הכללי לחללי השואה שיום פטירתם לא נודע. זאת לאחר שרבים מאוד מקרב שורדי השואה, שהשאירו את בני משפחותיהם מאחוריהם, התקשו לקבוע את יום ה'יארצייט' שלהם לאמירת קדיש לעילוי נשמתם, מהעדר מידע על יום הסתלקותם מן העולם.

מצעד יהודי רומא מתחת לשער טיטוס

צילום: אתר הספריה הלאומית

הרבנות הראשית לישראל קבעה שהיום בו צם עם ישראל מדורי דורות על תחילת המצור הבבלי על ירושלים, שהוביל כעבור שנה וחצי, בט' באב, לחורבן ירושלים ובית ראשון – יהיה גם יום הקדיש הכללי לנספי השואה, שהיתה בגדר החורבן האחרון. היתה כאן מעין סגירת מעגל סמלית: יום הזיכרון לתחילת החורבן הראשון הוא גם יום הזיכרון לחורבן האחרון, שאחריו היה לא יהיה עוד. 

כשעמדתי באופן מקרי דווקא בעשרה בטבת למרגלות תבליט ה'טריומף' - מסע הניצחון של הלגיונרים הרומאים נושאי כלי בית המקדש, קשה היה שלא לחשוב על כל ההקשרים שבין חורבן בית ראשון, חורבן בית שני - והשואה האיומה של המשטר הנאצי. יש הרבה מן המשותף בין טיטוס להיטלר, ובראשם השאיפה למחוק באופן מוחלט את היהדות ואת העם היהודי מן העולם. טיטוס האמין שהצליח בכך, ולעדות נבנה לכבודו השער הניצב בלב רומא העתיקה. לא קשה לדמיין איזה שער ניצחון היה בונה היטלר ימ"ש, ומה היה חורט עליו, אם חלילה מלחמת העולם השניה, רחמנא ליצלן, היתה מסתיימת בניצחונה של גרמניה.

השואה הנוראה, השמדת 6 מיליון יהודים (פחות או יותר כמספר היהודים במדינת ישראל כיום), היתה אחד הזרזים שהביאו להקמת מדינת ישראל המחודשת של ימינו, זו שאבא שלי זכרונו לברכה היה בין הלוחמים שהביאו להקמתה. (יש עובדה אחת שקשה להתעלם ממנה: יותר מ-40 שנה עברו מאז הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, ולמעלה מ-20 שנה מאז הצהרת בלפור עד פרוץ מלחמת העולם השניה, שבהן הציונות דשדשה במקום מבחינה מדינית. אבל בדיוק 3 שנים אחרי שכיבו את המשרפות באושוויץ קמה מדינת ישראל). סמל מדינת ישראל מראה את מנורת בית המקדש, על פי ציורה בתבליט החרוט על שער טיטוס. 

תבליט המנורה בשער טיטוס

צילום: חגי הוברמן

בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני, היתה לנו תקופה של שיבת ציון, של הקמת בית המקדש השני ושל עצמאות מדינית בימי מדינת החשמונאים, שאותה הזכרנו רק לפני 3 שבועות, בהדלקת נרות חנוכה, לזכר הנס שלפי הגמרא התרחש בנוגע לאותה מנורה שתבליטה מונצח  על שער טיטוס.

כיום לא ניתן לעבור מתחת לשער. גם כשהדבר היה מותר, במשך שנים רבות, הקפידו יהודי רומא לא לעבור מתחת לשער, בגלל שסימל את הגלות והחורבן של העם היהודי. הפעם הראשונה שהם חרגו ממנהגם וצעדו מתחת לשער, היתה למחרת החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בי"ז בכסלו תש"ח. כיוון הצעדה היה לארץ ישראל, הפוך מכיוון המצעד שבתבליט, להפגין שמדובר בניצחון העם היהודי, השב לארצו כריבון לאחר אלפיים שנות גלות.

וכשאתה ניצב למרגלות תבליט המנורה, מתחת לקשת של שער טיטוס, אתה לא יכול שלא לחשוב, שפעמיים איבדנו את הריבונות על ארץ ישראל ויצאנו לגלות – בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. הדור של הורינו הוריש לנו ולבנינו ולנכדינו ולנכדיהם את האחריות הכבדה מנשוא, שלא למחזר את ההיסטוריה ולאבד את הארץ בפעם השלישית. בפעם האחרונה איבדנו את הריבונות בראש וראשונה בגלל היעדר האחדות הפנימית, שהובילה למלחמת אחים. את הלקח הזה צריך כל אחד ואחד מאיתנו להזכיר לעצמו שוב ושוב, בכל בוקר, אפילו עוד לפני אמירת 'מודה אני לפניך'.