בין שתי הפגנות

אחרי הפגנת מתנגדי השינויים במערכת המשפטית, שהחל להוביל שר המשפטים יריב לוין, החליטו גם באירגוני הימין לקיים הפגנת תמיכה מחוץ לביתו של שר המשפטים יריב לוין, בעיר מודיעין, אם כי עדיין לא נקבע מועד לאירוע. ואני נזכרתי בדברים שכותב בספרו 'עד בוא השמש' שופט העליון המנוח צבי טל ז"ל (עמ' 253): "בית המשפט הוא, כאמור, מקום הצדק והמשפט, מעוז לדל ומגן על שלטון החוק ועל זכויות הפרט. עם זאת, יש ויש מקום לחשבון נפש ולבחינה עצמית של שופטי בג"ץ, ואין לדחות כל ביקורת אפריורי (כעובדה שאין לערער עליה – ח"ה). לפני כמה שנים ערכו החרדים עצרת רבת עם במחאה נגד בית המשפט העליון, ובאותו הזמן נערכה עצרת תמיכה בו. נשאלתי היכן אני עומד בין שתי עצרות אלה, והשבתי כי לו יכולתי – הייתי משתתף בשתיהן!".

בניגוד לחברי בימין, אני בעד הפגנות – כל עוד הן נערכות באופן מסודר ובלי לשבש את החיים. כשאני רואה את מפגיני השמאל עם קריאות הזעם שלהם נגד הממשלה, אני נזכר בתקופות אוסלו וההתנתקות, כשאני הפגנתי ונשאתי קריאות זעם נגד הממשלה. וכמו שדרשתי שיהיו סובלניים כלפי זכותי להפגין ולהשמיע בקול את דעתי, כך אני דורש להפגין סובלנות כלפי אלו שמפגינים נגד הדעות שלי, ונגד הממשלה שאני תומך בה.

ובכל זאת, בדבר אחד אפשר לקנא במפגיני השמאל: בתהודה התקשורתית שהם מקבלים. כמה השתתפו בהפגנה בתל אביב במוצאי השבת שעברה? 80 אלף? שני מנדטים! גם אם נוסיף עליהם את המפגינים בירושלים, עוד לא עברנו את אחוז החסימה. אבל מי שהחמיץ את השידורים החיים של ההפגנה במוצאי שבת, לא הפסיד כלום: הוא  יכול היה לראות את השידורים החוזרים לאורכו של כל יום ראשון, עם ראיונות בלתי פוסקים של משתתפים בהפגנה, שתיארו בתיאורים נלהבים את ההפגנה המרגשת נגד 'חורבן הדמוקרטיה'.

לממשלה נבחרת, בוודאי לכנסת נבחרת, יש זכות מלאה לממש את המדיניות לשמה נבחרה. עדיף, למען עתיד המדינה, לעשות זאת בלי לדרוך בכל הכוח על יבלות החולקים עליהם. יש הרבה מאד היגיון בטענה, שתוכנית לוין מוגזמת בחלקה, ומימושה מחייב הידברות בין כל הגורמים הנוגעים בדבר – ממשלה, כנסת, שופטים, הגורמים המקצועיים של משרד המשפטים. בתוכנית של לוין יש לא מעט סעיפים לא סבירים, ובהנחה שיריב לוין איננו טיפש, והוא לא, לא מן הנמנע ששר המשפטים, מתוך היכרות את שיטת הפעולה הפוליטית והפרלמנטרית בישראל, פשוט הכניס כמה וכמה 'עִזים' לתוך הצעת החוק שלו, כאלו שהיו אמורות לצאת בהידברות בין הגורמים השונים.

אלא מאי? השופטים המכובדים, הנשיא לשעבר והנשיאה בדימוס, בהתלהמות מצידם בשבועיים האחרונים (אהרון ברק בהופעות בטלוויזיה, הנשיאה חיות  בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי) חיסלו כל אפשרות לדיון והידברות על המהפיכה של לוין – ובכך השאירו את לוין תקוע עם כל ה'עִזים' בתוכנית שלו.

כדאי שגם המערכת המשפטית תאמץ את רעיון 'עוז לתמורה בטרם פורענות'

עבודות הרכבת הקלה בת"א אילצו את המפגינים במוצאי השבת שעברה להפגין בכיכר הבימה. לו היו מפגינים כמיטב המסורת בכיכר הקרויה על שם יצחק רבין, היה שר ההיסטוריה צוחק להם בפרצוף. כי גם ליצחק רבין, מסתבר, הייתה דעה חד משמעית על אהרון ברק, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה בממשלתו הראשונה. וכך הוא כותב בספרו 'פנקס שירות', (עמ' 556) על אהרון ברק: "בפרשת אברהם עופר התערער אמוני בו. נראה היה לי, כי הוא פעל בהתאם ללחץ דעת הקהל, שואף לרצות את 'הרחוב', מבקש לו דימוי של איש אמריץ וחסר פניות – אבל נכנע בפועל להלכי רוח המוניים". ואם זה מה שרבין חשב על אהרון ברק, מי אנחנו שנחלוק עליו?

ובכל זאת, על רקע הוויכוח הפוליטי הסוער, חשוב להגיע להבנה אחת, ואני אעיד על עצמי: לי יש דעות משלי, די מוצקות ונוקשות, ואני משוכנע ללא פקפוק שהן גם הצודקות, אבל גם הדעה שחולקת בחריפות על דעתי לגיטימית לפחות כמו הדעה שלי. וזכותו המלאה של החולק עלי להביע אותה לפחות כמו שזכותי להביע את שלי.

עוז לתמורה בטרם פורענות – בבית המשפט

בדיוק לפני 60 שנה, בט"ו בטבת תשפ"ג, 11 בינואר 1963, פירסם יצחק בן אהרון את מאמרו הפוליטי המפורסם תחת הכותרת שהפכה למטבע לשון: 'עוז לתמורה בטרם פורענות'. בן אהרון קרא לאיחוד תנועות הפועלים למיניהן, מחשש – שלו - שהפירוד והפיצול יובילו לתסכול ואכזבה בקרב בוחרי השמאל, מה שיוביל לקריסתו הפוליטית. זו הפורענות שחשש ממנה.

כעבור חמש שנים, לקראת בחירות 1969, מפלגות הפועלים אכן התאחדו במסגרת 'המערך', ששלט עוד 8 שנים עד שהפסיד את השלטון ב-1977. במוצאי אותן בחירות, השמיע בן אהרון אמירה היסטורית נוספת: "אינני מכבד את הכרעת הבוחר".

מאמרו של יצחק בן אהרון, עיתון דבר, 11.1.1963

על פניו נראה כאילו גם מפגיני 'הבימה' בשבת שעברה, וגם ראשי האופוזיציה, לא מכבדים את הכרעת הבוחר. אני ממליץ גם למערכת המשפטית לאמץ את רעיון 'עוז לתמורה בטרם פורענות'. אובדן האמון במערכת המשפט הישראלית בקרב הציבור הישראלי, מחייב את המערכת המשפטית, בראש וראשונה, מבית המשפט העליון ומטה, אבל גם את הפרקליטות, לגלות את העוז הנדרש לתמורה, אחרת הפורענות עלולה להיות קשה לאין ערוך מהשינויים שמתכנן שר המשפטים. כדאי שגם שופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיאה אסתר חיות והנשיא בדימוס אהרון ברק, יפנימו את הדברים שכתב עמיתם השופט צבי טל ז"ל שצוטטו בפתיחה: "יש ויש מקום לחשבון נפש ולבחינה עצמית של שופטי בג"ץ, ואין לדחות כל ביקורת אפריורי".

זכרונות הסבא של השר

מאה שנים לפני שח"כ יואב קיש החל לכהן כשר החינוך במדינת ישראל, התבצע מינוי לא פחות משמעותי בהיסטוריה הציונית: הקולונל היהודי-בריטי פרדריק הרמן קיש החל לכהן כמנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית. זה היה בדיוק לפני 100 שנה, ב-ו' בשבט תרפ"ג, 23 בינואר 1923. הוא כיהן בתפקיד עד חודש אוגוסט 1931 – 8 שנים סוערות שהמרכזית בהן היתה שנת תרפ"ט על פוגרומיה ברחבי הארץ. כשפרש קיש מתפקידו, החליף אותו חיים ארלוזורוב, שנרצח שנתיים אח"כ. את ארלוזורוב החליף כידוע דוד בן-גוריון, שזכה להחליט על הקמת המדינה ולהכריז עליה. בהיסטוריה כידוע אסור להגיד 'מה היה קורה אילו...' - ובכל זאת, מעניין מה היו פני ההיסטוריה אם קולונל קיש לא היה פורש מתפקידו, ולא היה מעביר את התפקיד לארלוזורוב שהעבירו לבן-גוריון.

גורלו של קיש היה מר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שב לשרת בצבא הבריטי בצפון אפריקה. לאחר שחרור בנגאזי בצפון אפריקה הוא נתמנה למושלה והועלה לדרגת קולונל, ובכך היה לקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא הבריטי בתקופתו. בחול המועד פסח תש"ג, כ' בניסן, 7 באפריל 1943, נהרג קיש כשעלה על מוקש בתוניסיה, ונקבר בבית קברות צבאי בריטי בתוניס.

שנים רבות גר קיש בחיפה, שם גם בנה את ביתו. שר החינוך, ח"כ יואב קיש, הוא נכדו.

בשנת תרצ"ט, 1939, פירסם קיש את סיפרו 'יומן ארץ-ישראלי', תחילה באנגלית ובהמשך תורגם הספר לעברית, אחד הספרים המיוחדים בתיעוד הציוני. ביומנו הוא מספר על יומו הראשון בתפקיד מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – בסיור שערך בגליל: "בדגניה ביקשוני לדון עם הממשלה בשאלת הקצאת חלקת אדמה קטנה בשטח הפונה לכפר הערבי צמח, והמסיג את גבולה של המושבה. הערבים אינם פוסקים מהסיג את גבול המושבה, ומהרחיב את כפרם על חשבון אדמתה. וחשוב הדבר, הן מטעמי סניטציה והן לצורך פיתוח יחסים טובים, כי ייחדו חלקה קטנה שתשמש שטח נויטראלי בין דגניה והכפר הערבי צמח. אם תינתן האדמה הזאת לדגניה, תסדר בה המושבה מטע, ולא תנצלנה לצורך רווחים" (עמ' 32).

בריגדיר פרידריך הרמן קיש

כל ההיסטוריה היהודית-ערבית בפיסקה אחת. העימותים על שטחים לא התחילו ב'שטחים' אחרי מלחמת ששת הימים, אלא לפני למעלה ממאה שנה – בגליל, בלי שום 'כיבוש'. הצד היהודי תמיד מחפש פשרה ונכונות לוויתורים – קולונל קיש היה מוגדר היום 'שמאלן' כי לכל אורך כהונתו חיפש פשרה והבנה עם ערביי הארץ – והצד הערבי 'קובע עובדות בשטח' של בניה בלתי חוקית, כדי להשתלט על עוד ועוד שטחים, בלי שום נכונות להתפשר.

מאה שנה – ושום דבר לא השתנה.

עצה לשר החינוך יואב קיש: תכניס לתוכנית הלימודים גם פרקים מתוך היומן של סבא שלך, רווי התיאורים 'בזמן אמת' של ההתיישבות המחודשת בארץ-ישראל עם תחילת הציונות. תלמידי ישראל רק ירוויחו מכך.