השבוע עלתה בזיכרוני תמונה ממוצאי אחד מימי הבחירות בשנות השמונים, אלו שהתאפיינו בהתכתשות ממושכת בין הליכוד והעבודה – ובעיקר בין ראשיהן, יצחק שמיר ושמעון פרס זכר שניהם לברכה. על מרקע הטלוויזיה הופיעו פניו מדושנות העונג של אחד מראשי המפלגות החרדיות, דומני שגם הוא כבר זכרונו לברכה. כתב הטלוויזיה שאל אותו את השאלה האוטומטית שנשאל כל פוליטיקאי מיד עם היוודע התוצאות "אז עם מי תרצו ללכת לקואליציה?" והלה, מחייך מאוזן לאוזן, לא מצניע את שביעות רצונו השיב את התשובה הניצחת: "כל האופציות פתוחות"!
בשבוע שעבר כתב עמיחי אתאלי, מהכתבים המוכשרים של ידיעות אחרונות, פניה פומבית לבנט ובה יעץ לו 'תגיד רק לא ביבי'. "תגיד לאנשיך להפסיק עם הגימגומים ולהתחיל להעביר מסר ברור: אנחנו לא נשב בממשלה בראשות נתניהו בשום תרחיש", כתב אתאלי, "אם הוא ירצה, בכיף שיישב בממשלה תחתינו".
אני מסכים עם כל מה שכתב אתאלי באותו מאמר למה נתניהו חייב לסיים את תפקידו כראש ממשלה. אני מסכים איתו לחלוטין שלבנט יש את כל הסיבות לא לשבת בממשלה תחת נתניהו. אבל הכרזה כבר עכשיו 'רק לא ביבי' היא אמירה פסולה, כי משמעותה היא 'יכול להיות שלא אקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור'. אף אחד, לא בנט, לא עמיחי אתאלי וגם לא אני, איננו יכולים לנחש כעת את תוצאות הבחירות הבאות. ואם יתברר שרוב הציבור רוצה שנתניהו ירכיב ממשלה עם שותפיו הטבעיים, כשהאלטרנטיבה השלטונית היא ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, בנט ייאלץ לשבת עם נתניהו – כמובן, לא בלי תנאים, גם באידיאולוגיה וגם בתפקידים.
מצד שני, קפצו רבים בימין נוכח אמירתו של ח"כ מתן כהנא, בשיחה ב'כאן' רשת ב', כי במפלגת הימין לא פוסלים שיתוף פעולה עם לפיד ומרצ בממשלה שיקימו, זכתה לקיתונות של חימה מצד חברי הטובים בימין. כהנא הסביר כי ישנה אפשרות שמפלגתו "תשים בצד את כל המחלוקות", והמפלגות יוכלו להתמודד עם הנושאים המשותפים ולא המפלגים. "חבריך בימינה, לקרוא ולא להאמין", כתב לי אחד מהם.
קראתי ואני מאמין. כמאמר הסיסמה מתחום אחר לחלוטין: כהנא צדק. ימינה לא צריכה לפסול ישיבה בקואליציה אחת עם לפיד ועם מרצ, אם יגיעו להסכמות שלא יפגעו בהתיישבות ביו"ש. לפני 23 שנה כיהן ח"כ שאול יהלום מהמפד"ל כסגנו של שר החינוך יוסי שריד ממרצ, ואפילו הצליח לשתף איתו פעולה בתחומים רבים, בממשלתו של אהוד ברק. זו לא המציאות האידיאלית, אבל גם לא כל כך דמיונית.
אני מציע לחברי הטובים בימין החדש לא לסנדל את עצמם כבר עכשיו בשום הכרזה. לא 'רק לא ביבי' וגם לא 'רק ביבי'. ימינה היא מפלגה ימנית במהותה, אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר ואמנות הפשרות, בתנאי שלא חוצים קווים אדומים. תשמרו על כל האפשרויות פתוחות, ותפעלו בכל הכוח לשכנע את כלל הציבור שנפתלי בנט, באישיותו ובכישוריו, בניסיונו וביכולותיו, וגם בהשקפת עולמו, בהחלט יכול לשמש אלטרנטיבה שלטונית ראויה לנתניהו. נתניהו, בתקווה שייצא זכאי מכל האישומים נגדו – ואני באמת מתפלל לכך; אני משוכנע שההאשמות הללו תלושות מהמציאות - יוכל להיות שר חוץ מצויין בממשלה בראשות בנט. בכירי הליכוד יקבלו בממשלה בראשות בנט תפקידים ההולמים את כישוריהם. אם לא יחפצו בכך, אין לפסול חיבורים אחרים. האתגר עכשיו הוא לשכנע בכך את העם כולו.
וגדול מרבן – שמו, לא תפקידו
בשבוע שעבר התפרסמה עצומה של עשרות ראשי יישובים ביו"ש, שיצאו נגד החלטת יו"ר מזכירות 'אמנה' לפעול להחלפת המנכ"ל הוותיק זאב חבר, שכולם מכירים בשם זמביש.
אני מכיר את זמביש כמעט ארבעה עשורים. עבדתי עם זמביש למעלה מעשר שנים, כעורך הביטאון של 'אמנה'. מעטים לדעתי יחלקו על הקביעה, שאלמלא זמביש ההתיישבות ביו"ש לא היתה מתפתחת לממדיה כיום. נכון שנהוג לומר שההיסטוריה לא תלויה באדם אחד, אבל גם מדינת ישראל לא היתה קמה אם בתנאים המדיניים שנוצרו באופן מקרי בה' באייר תש"ח, לא היה לעם היהודי מנהיג ברמתו של דוד בן-גוריון, שידע לתפוס באצבעותיו את הרגע ההיסטורי החד-פעמי ולא להניח לו לחמוק. וההשוואה בין השניים לא מקרית. בן-גוריון לא הקים את התנועה הציונית, אבל בלעדיו לא היתה קמה המדינה. זמביש לא חולל את ההתיישבות ביו"ש, אבל בלעדיו היא לא היתה מגיעה לעוצמתה הנוכחית.
כן, לפעמים ההיסטוריה בהחלט תלויה באדם אחד. מעטים האנשים כמו זמביש שניחונו בחכמת חיים, אינטליגנציה גבוהה, יכולת הבנה נכונה של המציאות בכל רגע לדעת מה ניתן להשיג ומתי העיקשות רק גורמת נזק, כושר מנהיגות וכושר ביצוע מהמעלה הראשונה, ענווה טבעית וצניעות נכונה, ובעיקר היכולת לתקשר עם כל אדם בגובה העיניים – מאחרון עובדי 'אמנה' ועד ראשון מנהיגי המדינה. והכל לא לצרכיו האישיים אלא לקדם את האידיאולוגיה הבוערת בעצמותיו: חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון.
אני לא מכיר הרבה אנשים מחוץ למערכת הפוליטית, שיכולים להרים טלפון בכל רגע לראש הממשלה - ולא משנה מי ראש הממשלה ומאיזו מפלגה הוא – לשר הביטחון, לאלוף הפיקוד או למנכ"ל המשרד הנדרש לו באותו רגע, ולזכות בתשומת לב והקשבה מירביים, עד כדי רתימתו לסייע.
אבל גם לזמביש, כמו לכל אדם, יש גם חסרונות, והבולט בהם (זמביש עצמו בטוח זה יתרון) הוא הריכוזיות והכורח להיות המחליט בכל נושא, קטן כמו גדול. באירגון כמו 'אמנה', בגודלו הנוכחי, הניהול מחייב הקמת 'מוטת שליטה' – מינוי אנשים תחתיו שכל אחד מהם אחראי על תחום מסויים, ולו שמורה זכות ההחלטה. המנכ"ל צריך לקבוע את המדיניות מלמעלה, ולהניח לאנשיו לעבוד.
זמביש לא מסוגל לכך. כל החלטה חייבת לעבור דרכו. הוא הפוסק העליון בכל נושא, הוא המ"פ, המג"ד, המח"ט ואלוף הפיקוד גם יחד. לפי דברי אנשים המעורבים בפעילות של 'אמנה', שאינם דורשי רעתו של זמביש, הדבר גורם לכך שנושאים רבים תקועים ולא מתקדמים, כי זמביש לא הצליח למצוא את הרגע הנדרש לטפל בהם או לקבל החלטות נדרשות, מחמת עומס עבודה. גם לאדם כמו זמביש יש ביממה 24 שעות בלבד, לא דקה יותר.
ובדיוק כמו בן גוריון – לכל אדם מגיע הרגע שבו הוא מיצה את תפקידו. זמביש מכהן כמזכ"ל 'אמנה' כבר 30 שנה, משנת תש"ן, 1990. כשזמביש החל לכהן כמזכ"ל 'אמנה', יצחק שמיר היה ראש הממשלה, שמעון פרס ראש האופוזיציה, דן שומרון היה הרמטכ"ל, זבולון המר מנהיג המפד"ל, ג'ורג' בוש האבא נשיא ארה"ב, ומיכאיל גורבצ'וב נשיא ברית המועצות (כשזמביש מונה לתפקיד עוד היתה קיימת ברית המועצות).
אני לא מכיר עוד גוף ניהולי, ממשלתי ציבורי או פרטי, שהמנכ"ל שלו מכהן ברציפות 30 שנה.
לכן אני לא הייתי חותם על עצומה בעד המשך כהונתו של זמביש כמזכ"ל 'אמנה'. ל' שנים הן זמן ממושך מדי לניהול. במרחבי ההתיישבות ישנם אנשים שיכולים ומתאימים להיכנס לנעליים הענקיות שזמביש משאיר, ובתוך זמן לא רב להתאים להם את הרגליים שלהם (שמות בפרטי).
סיום עבודתו של זמביש כמזכ"ל 'אמנה' לא מחייב הפסקת תרומתו לחיזוק ההתיישבות. גדולתו של זמביש לא נובעת מהתואר שלו, אלא מהאישיות שלו. היכולת שלו לפתוח דלתות בצמרת המדינה, בכל תחום, נובעת מתכונותיו האישיות, לא בגלל שהוא נושא בתואר 'מזכ"ל אמנה'.
על אמוראי בבל נאמר בתשובות הגאונים: גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן – שמו. מי שלשמו לא מוצמד שום תואר – הוא בראש פירמידת הגדולה האישית. זמביש לא זקוק לתואר מזכ"ל כדי להיות פשוט 'זמביש'.
אדרבא, דווקא כשעיתותיו יהיו בידיו, אפשר יהיה להמשיך ולהעסיק אותו כפרוייקטור לנושאים שונים לקידום ההתיישבות. זמביש יכול לקחת דוגמה מחברו הטוב פנחס ולרשטיין, שכיהן גם הוא כמעט שלושים שנה כראש מועצה, ואחרי שפרש מתפקידו כיהן במגוון תפקידים לחיזוק ההתיישבות בכל ארץ ישראל, גם בגליל ובעוטף עזה, וכעת מועמד לתפקיד ראש מינהל מקרקעי ישראל.
לכן אאחל בהצלחה למזכירות 'אמנה' במאמץ להביא למינוי מנכ"ל חדש לאירגון, ובהצלחה רבה מעומק הלב לזמביש בתפקידיו הבאים ובהמשך עבודתו לחיזוק ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל.