לאחרונה צייצתי ברשת החברתית X (טוויטר בעבר) בנושא הסברה ופוליטיקה. הזכרתי בציוץ פוליטיקאי כלשהו וביקרתי אותו על תשובה שנתן באחד הראיונות שהעניק לערוץ טלוויזיה זר. הציוץ הספציפי הזה זכה לחשיפה יוצאת דופן, לפחות במושגים שלי, ואני כנאמן לגישתי, ומתוך הערכה שאני רוחש לכל מי שקורא את עמדותי, קראתי את כל התגובות.
רובן הגדול של התגובות תמכו בעמדה שהצגתי, ומיעוט, אם כי מיעוט לא מבוטל, חלקו עלי וביקרו את העמדה שהצגתי. בעיני, שיח שכזה הוא בריא, חשוב ומייצג את עיקרון חופש הביטוי וחופש הדיבור. עד כאן הכל טוב ויפה.
ואז הבחנתי בשני סוגים של תגובות ביקורתיות. הראשונה, ביקורת עניינית על מה שכתבתי. השנייה, ביקורת אישית זועמת ומלאת כעס, שברוב המקרים גלשה להערות מתחת לחגורה. המשותף לכל 'המבקרים האישיים' היתה הטענה, שאומרת, בתמצית, כך: "אם אלה הם דעותיך, ואתה היית ראש מטה שר החוץ להסברה ודיפלומטיה, אין פלא שההסברה של ישראל כושלת".
אתחיל בווידוי אישי. אני לא נפגע מאנשים שמקללים אותי או מכאלה שמנסים לערער על מקצועיותי. למעשה, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה נפגעתי מדבר כלשהו. כזה אני. יש יגידו שיש לי עור של פיל. תשאלו, אם לא נפגעתי, למה אני מטריח לספר לכם את כל השתלשלות הציוץ, ולמה אני מקדיש את הטור השבועי בעניין? ובכן, הסיבה היא אחרת לגמרי. כל המנאצים והמקללים שיצאו עליי ב-500 קמ"ש השתמשו באותה טענה, ועם אותה טענה חשוב לי להתמודד. הם כולם האשימו אותי, בלשון כזו או אחרת, שאנשים עם דעות כמו שלי (עמדות לאומיות מובהקות) הם פיגוע הסברתי מהלך, וממלא אסור לאנשים כמוני לשמש בתפקידי הסברה, בטח לא בעיתות חירום כפי שאנו חווים כבר כמעט שנתיים.
אם אקח את טענתם צעד אחד נוסף, הרי שהם בעצם אומרים את הדבר הבא: עמדות לאומיות הם בהכרח עמדות שדעת הקהל העולמית לא מוכנה לקבל, ולכן מי שמחזיק בעמדות כאלה, לא יכול לייצג את מדינת ישראל כדי לקדם את ההסברה הישראלית.
גישה זו מוכרת לי לעייפה, עוד מתקופת כהונתי כדיפלומט בתפקידי כקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב. אני זוכר איך ביקרו אותי על כך שאני מייצג כלשונם "עמדות חשוכות שמקדמות שנאה ומחרחרות ריב ומדון". כמובן, שאין בין טענות אלה לבין מציאות ולא כלום, ולכן בעבר פשוט התעלמתי מטיעונים כל כך מופרכים שאין בהם לא יושרה ולא אמת. אבל בשנים האחרונות גיליתי, שלפעמים חייבים להגיב, גם אם מדובר בטענות סרק. הפעם, כאמור, החלטתי להגיב. וכך כתבתי לחלק מהמבקרים, אלה שביקרו אותי בצורה עניינית.
תשובתי אליהם רלוונטית מאוד לעיסוק בתחום ההסברה, והנה סוף סוף ירדתם לסוף דעתי מדוע ולמה החלטתי לשתף אתכם בציוץ שלי ובתגובות עליו. ובכן, העניין הוא מאוד פשוט. אותם מבקרים מתייחסים להסברה כאל מהלך שבסופו המטרה שנזכה לחיבוק מדעת הקהל העולמית. כל דבר פחות מחיבוק הוא חוסר הצלחה במקרה הטוב, וכישלון במקרה הרע.
כי לפי אותה גישה, אנחנו חייבים לקבל את אישור ותמיכת דעת הקהל העולמית; אחרת אנו צפויים לבעיות מדיניות שסופם מי ישורנו. ולכן מבחינתם מה יותר טוב וחשוב מדעת קהל שמחבקת אותנו ומחייכת אלינו בנעימות. גישה זו, בעיני לא רק ילדותית ומסוכנת אלא גם לא מציאותית. אם המטרה של ההסברה שלנו הוא חיבוק מדעת הקהל העולמית, המשמעות היא שנצטרך להתיישר עם עמדות שדעת הקהל העולמית תומכת ומקדמת. ואם נתיישר עם עמדות אלה, אולי דעת הקהל תהיה לצידנו לעשר דקות, אולי אפילו רבע שעה, אבל האינטרסים החיוניים שלנו יהיו בסכנה אמיתית שתסכן את עצם קיומנו.
מה שבאמת חשוב, אלה האינטרסים של המדינה
ומשום כך, הגישה שלי בהסברה שונה בתכלית. הסברה טובה, יעילה ורצינית, איננה הסברה שמחפשת חיבוקי או מחיאות כפיים. הסברה טובה בעיני היא זו שדורשת הערכה וכבוד, גם אם לא מסכימים איתנו וגם אם חלוקים על מדיניותנו. כי במדינאות מה שבאמת חשוב, אלה האינטרסים של המדינה. הרבה הרבה הרבה פחות חשוב מה חושבים עלי וכיצד מתייחסים אלי. בבחירה בין להיות נאהב על ידי דעת הקהל העולמית, אבל במחיר של פגיעה אפשרית באינטרסים שלנו, לבין זכייה בהערכת דעת הקהל העולמית, אך בידיעה שהם לא יסבלו אותנו, כי לא ויתרנו ולא התגמשנו ביחס לאינטרסים שלנו, אני בוחר בשתי ידיים ושתי רגליים באפשרות של להיות מוערך ולא אהוב. כזה אני. דואג לעיקר ומתעלם מהטפל.
ואם נחזור לטענתם של מבקרי הציוץ שלי, שטענו שעם דעות כאלה אי אפשר להצליח בהסברה, אומר זאת כך: אכן, הרבה יותר קשה לזכות בחיבוק ומחיאות כפיים עם עמדות לאומיות ברורות. אבל מי שעומד על דעתו ומציג את האינטרסים של ישראל בצורה ברורה ומכובדת, ייתכן מאוד שדעת הקהל לא כל כך תאהב אותו, אבל דעת הקהל העולמית בהחלט תעריך אותנו על כך שעמדנו על האינטרסים שלנו.
כי כפי שאני אומר פעם אחר פעם, הסברה לא נועדה להפוך אותנו לדובון חמוד שמחבקים. הסברה נכונה נועדה להציג אותנו כחזקים, צודקים וכמי שאיתו אפשר לעשות עסקים. אכן, לא ימחאו לי כפיים, וכנראה לא יזמינו אותי לדינרים ולא יתנו לי פרסי הוקרה, אבל בינינו כל זה לא חשוב ולא מעניין. מה שבאמת חשוב הוא קידום האינטרסים של מדינת ישראל.
בעיניי, רק הסברה לאומית טובה, אמינה, איכותית ואמיצה, יכולה לקדם את האינטרסים של המדינה. כי בסופו של דבר המערכת העולמית מעריכה בראש וראשונה את החזקים. זאת הסיבה שבעקבות הצלחתנו במלחמה מול איראן ומול החיזבאללה ומול סוריה, דעת הקהל העולמית לא אהבה אותנו, אבל היא בהחלט העריכה אותנו, ואפילו תמכה בנו מבלי שהתכופפנו, מבלי שהתגמשנו ומבלי שוויתרנו.