כבר שנים ארוכות שמדינת ישראל נלחמת על רוחה, על האמונה בצדקת דרכה, אל מול מחלישים מבית.
השבוע הגדילו נביאי הזעם לעשות ופירסמו סרטון החלשה חדש, ולמענו הם גייסו היישר מהבוידעם את מיטב הלשעברים, מדני יתום ועד תמיר פרדו. הסיסמה השלטת, 'סיימו את המלחמה'. זהו צו השעה.
כאמור אין זו מגמה חדשה. כבר תקופה ארוכה, ובמיוחד מאז טבח שמחת תורה, פועלים המחלישים ביתר שאת. הם אינם זזים מעמדתם גם כשהמציאות טופחת על פניהם במלוא עוצמתה. הם קראו לזה בעבר 'ביצה עזתית', 'מלכודת איראנית', 'הימור מסוכן', 'אין אסטרטגיית יציאה'.
מבצע עם כלביא הסתיים בניצחון מוחץ, והסיפור האמיתי אינו רק תבוסת איראן – אלא התרסקות קונצנזוס מחלישי הדעת שליוו אותנו מאז אוסלו, הגירוש ו-7 באוקטובר.
פרשנים בחליפות מחוייטות, עטורי מדליות מלחמות העבר, יושבים באולפנים ממוזגים ומנבאים אפוקליפסה. "אסור לתקוף באיראן", הם הזהירו בקול רועד. "העולם יתהפך עלינו". "נפתח חזית שלא נוכל לעמוד בה".
חכמנו לימדונו כי מאחורי הסיסמאות היפות מסתתרת תאוות שלטון ורצון לפרק את היסוד המלכד של האומה. הם מציירים את עצמם כשומרי סף, כמגיני העם מפני הנהגה שהם מכנים 'הרפתקנית', 'קיצונית', 'משיחית'. אך מאחורי מסכת הדאגה לציבור מסתתרת אג'נדה: לא מתאים להם שמדינת ישראל מנצחת תחת הנהגה שהם שללו את עצם הלגיטימיות שלה.
זהו סיפורה של מדינת ישראל בשנה האחרונה. בזמן שלוחמינו נלחמו בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן, צעקו המומחים באולפני התקשורת:
"בלתי אפשרי לפרק את חמאס!" – והנה חמאס מרוסק.
"מדינת ישראל תושבת אם תיפתח חזית מול חיזבאללה!" – והנה חיזבאללה מפורק כשרוב מפקדיו חוסלו.
"אי אפשר לתקוף באיראן!" – ותשתיות הגרעין שלה בוערות.
מה שמדהים הוא שהתקשורת ממשיכה לתת להם במה. שוב ושוב מוזמנים לנבא את העתיד אותם אנשים שהתבדו בתחזיותיהם. כמו להזמין מטאורולוג שחזה שמש בהירה ביום סופת הוריקן, לנבא מזג אוויר. שוב ושוב ושוב.
אילו היינו מקשיבים למקהלת הפחד, היינו היום במציאות אחרת:
חמאס היה מתאושש ובונה צבא חדש, מתקדם יותר. חיזבאללה היה ממשיך להתעצם בגבול הצפון. סוריה הייתה ממשיכה לשמש צינור להעברת נשק איראני. ואיראן? היא הייתה משלימה את תכנית הגרעין שלה, והמלחמה הבאה הייתה נגד מעצמה גרעינית, עם זרועות תמנון אזוריות.
זו אינה ספקולציה – זו בדיוק המציאות שה'מומחים' רצו שנקבל. זו המציאות שהם הציעו כ'ריאליזם', כ'פרגמטיזם', כ'מדיניות אחראית'.
מול פרשנות הפחד והספק, אנחנו בחרנו בנבואת בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". הפסוק הזה שהפך לשם המבצע באיראן, איננו רק ציטוט יפה, כי אם תמצית הרוח הישראלית.
אנחנו לא נועדנו להיות קורבנות. לא נועדנו 'לנהל את הסכסוך'. לא נועדנו להסתפק ב'הכלה' וב'הרתעה שבורה'. נועדנו להיות אריות שקמים ומתנשאים. עם שמסרב להיכנע לאיומים ולטרור.
לאלה שמערערים על סמכות ההנהגה בזמן מלחמה, לאלה שמזהירים מפני 'מדרון חלקלק' כשאנחנו בדרך לפסגה, הפסיקו לחפש את השברים בתוך הניצחון. הפסיקו להחליש את רוח העם בשם 'ביקורת אחראית'. תראו את המציאות. הביטו בניצחונות. תודו בטעות.
כל מומחה שניבא כישלון, כל פרשן שהזהיר מפני אסון, כל אסטרטג סלון שצפה מפלה – נבלע בתהום הפער בין תחזיותיו לבין המציאות המנצחת.
אנו חיים בתקופה מכוננת. תקופה שבה ישראל עוברת ממגננה להכרעה, מהישרדות להובלה, מ'ניהול סכסוך' לניצחון. ההיסטוריה תזכור את התקופה הזו כנקודת מפנה, בדיוק כפי שהיא זוכרת את מלחמת ששת הימים.
כי הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.