יום שישי בבוקר. חבר על הקו. קולו שקט מהרגיל. אחותו, כך הוא מספר, ניסתה לשים קץ לחייה בתוך המחלקה בה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. היא פונתה לחדר מיון ומשם, רגע לפני שמחזירים אותה לבית החולים הפסיכיאטרי, היא מבקשת רק דבר אחד: לא לחזור לשם. היא לא רוצה. היא לא מסוגלת. אבל אין לה ברירה, אין לה בחירה. לא לה, לא למשפחתה. היא חייבת, כי כך קובעת מערכת הבריאות בישראל, גם בשנת 2025.
במקום שבו הרפואה הכללית מאפשרת לאדם לבחור היכן יטופל, הבריאות הנפשית עדיין מדשדשת מאחור. מדיניות איזורי הרישום קובעת שמתמודד נפש, גם בשבר הגדול של חייו, גם ברגע שבו כל מה שהוא מבקש הוא שייתנו בו אמון, יטופל במקום שנקבע עבורו מראש, לא במקום שבו ליבו (או לב משפחתו) חפץ.
למה? ככה. אגב, אני מכירה את בית החולים המדובר, והוא אחלה, אפילו מצויין, אבל לא זה העניין.
העניין הוא כאמור בחירה, לתת למתמודדי הנפש את התחושה שסופרים אותם, רואים אותם, שהם כמו כולם. אבל לצערי הם לא.
בישראל 2025, מערכת בריאות הנפש עדיין כפופה למדיניות של אזורי רישום, שמונעת ממתמודדים לבחור היכן יקבלו את הטיפול לו הם זקוקים.
העיקרון הזה, שאבד עליו הכלח, אינו מתקיים ברפואה הכללית, אבל בבריאות הנפש הוא שריר וקיים. לא משנה אם האמון נשבר, אם המטופל מרגיש מאויים, או אם המשפחה כולה מתחננת למעבר, המערכת תכריע. לא האדם.
זו אינה רק בעיה של נוחות או לוגיסטיקה, זו בעיה של חירות בסיסית. כשאין לאדם שום יכולת לעבור למוסד אחר, הוא הופך לשבוי.
כשאין למשפחה אפשרות לערער או לבחור, הם מהססים להתלונן. כי הם יודעים: אין אלטרנטיבה. לכן, לצערי, גם כשיש יחס מזלזל, גם כשנפגעת הזכות לכבוד, גם כשיש תחושת השפלה, שותקים.
ומהצד השני, גם המערכת נפגעת. כשאין תחרות, אין תמריץ להשתפר. כשהמטופל 'שבוי גיאוגרפית', אין צורך אמיתי לייצר חוויית טיפול מיטבית, יחס אישי, רצף טיפולי או אמון. היעדר הבחירה מאפשר הזנחה שקטה. לא תמיד בזדון, לפעמים פשוט מכוח ההרגל.
בשל כך, בתחילת הקדנציה הנוכחית הנחתי על השולחן הכנסת את הצעת החוק לבחירת מקום אישפוז (הצ"ח פ/55/25) שגובשה בשיתוף אנשי מקצוע, מתמודדים ובני משפחותיהם. הצעה המבקשת להפוך את מערכת בריאות הנפש ממערכת ריכוזית, בירוקרטית ומרוחקת, למערכת שמכירה בזכותו של האדם לבחור. לא מתוך מותרות אלא כחלק מתהליך הריפוי עצמו.
הצעת החוק לא באה לפגוע במערכת, היא לא באה לייצר כאוס, אלא בדיוק להפך. היא באה לאפשר נשימה. היא באה לומר למי שמתמודד: אתה אדם. לא מיקוד דואר. וכן, אני מאמינה שמערכת שמכירה בזכות הבחירה, תטפל טוב יותר גם במי שלא יכול לבחור. היא תשיב את השליטה, ולו חלקית, לידיו של האדם שמבקש לעבור תהליך ריפוי אמיתי. זו אינה הצעת חוק טכנית. זו הצעת חוק על תקווה.
לא קידמתי את הצעת החוק כי אמרו לי 'עוד מוקדם מדי', עכשיו נתקן את הנהלים, ואח"כ, בשלב הבא, נבטל לחלוטין את איזורי הרישום. הובטח לי שהנהלים ישתנו וזה קורה או טו טו. אבל לצערי הם לא השתנו ועולם כמנהגו נוהג.
הגיעה העת לקדמה. להפסיק להחיל על מתמודדי נפש נהלים שהתיישנו ולהתחיל לדבר אתם בשפה של שוויון, רגישות וזכויות. הגיע הזמן שנפש לא תישפט לפי כתובת מגוריה, אלא לפי עומק בקשתה לחיות.