שלום לתמימות

אני מתיישבת לכתוב את הטור והפעם כותבת לעצמי בפתק קטן: צחוקים וציניות בחוץ. 

לא לדאוג, רק להיום.

ביום שלישי שעבר, כשוך הסערה ובסיום הלחימה בעזה, נסעתי לאסוף את בני הבכור מהיחידה בה הוא משרת. סוף סוף הם יוצאים הביתה, אחרי שבועיים וחצי של דריכות ולחימה מאסיבית.

באותו יום שני, יום ירושלים הבלתי נשכח, הוא התקשר אלי בשעות הצהריים ואמר לי תוך כדי ריצה ורעשי המולה ברקע: "אמא, אנחנו יורדים לדרום, נהיה בקשר"; ומאותו הרגע לא שמעתי ממנו חמישה ימים (ולילות) רצופים.

עשרות ההודעות ששלחתי לו בוואצאפ, נותרו מיותמות ולא נפתחו כלל.

מה איתך? מה קורה? שלח עדכון, בוקר טוב, מתגעגעת, איך הולך? לילה טוב, דואגת לך, מה שלומך? לא ענית, יומולדת (לועזי) שמח, לא חזרת... 

ככה בדיוק זה היה נראה על צג הנייד שלי. זר לא יבין.

ימים מלאי מתח עברו על משפחתנו במהלך ימי מבצע 'שומר החומות'. גם על סבא וסבתא שחשבו שאחרי הקורונה הם יכולים על הכל; ופתאום, מלחמה בעזה. צבע אדום, אזעקות ונפילות טילים בכל הארץ. אחד עשר יום הזדחלו לאיטם כאשר המתח והדאגה גברו מיום ליום. לילות שהתארכו ללא שינה, בהם עקבנו בדריכות אחר כל מידע חדשותי מהמלחמה בדרום.

אילוסטרציה

צילום: דובר צה"ל

הגעתי למחנה לאסוף את הילד שלי והמתנתי לו מחוץ לשער היחידה. הבטן התהפכה לה. לאט לאט גדשו את המקום אימהות נוספות. כולנו שותפות לאותו גורל, מותשות מלילות לבנים אך נרגשות ובעיקר גאות ובלתי מנוצחות. 

הלוחמים החלו לצאת בקבוצות קטנות לכיוון השער. שזופים, חסונים, תיק ענק תלוי על גבם ונשק צמוד לגופם. הם התקדמו לעברנו. לחמו באומץ כמו אריות ועכשיו הם חוזרים הביתה. חיוכים נבוכים הציצו מבין הזיפים שהתארכו על פניהם. 

פתאום קול בכי של אחת האימהות, והאות ניתן. דמעות, צהלות של שמחה, שמות נזרקו לאוויר, קריאות 'אמא' ואז הגיעו החיבוקים. מתחבקים ובוכים, אימהות ובנים. ברית עולמים.

פתאום אני קולטת אותו מרחוק, החייל שלי. מתקרב בצעדים כבדים לכיוון השער. הוא נראה עייף. אני מבקשת רשות מהחיילת בש.ג ורצה לקראתו. אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך. שותקים. נוכחים ברגע. השריטות מזיפי הזקן שלו מעולם לא היו נעימות כמו ברגע ההוא.

"איך אתה?" הוא חייך וענה: "אתמול בתפילת שחרית אמרנו הגומל..."

הבנתי הכל.

פתאום זה היכה בי.

הילד שלי, הרך, התמים, שכל החיים שמרתי עליו מכל משמר, היה במלחמה. מלחמה אמיתית.

אני מביטה בעיניים הטובות שלו ואני רואה שם משהו חדש, שלא היה שם קודם. זה בני הבכור ואני מכירה אותו 25 שנה, לפעמים טוב משהוא מכיר את עצמו. ופתאום מבט אחר. בוגר יותר. כבר לא תמים כמו מקודם.

ואני מבינה שמשהו קרה שם ושהוא לעולם לא יחזור להיות כמו שהוא היה.

שלום לתמימות.

ברוך הגומל לחייבים טובות.

מילים טובות, מחמאות והצעות שידוכים לילדים שלי:

Talmazav10@gmail.com