קשה בלי לחם

קשה להיות אמא ביולי אוגוסט. קשה גם בספטמבר, בחנוכה, בפורים וכמובן בפסח. בקיצור, קשה. אבל אתם יודעים מה באמת קשה? קבלו את זה.

  • פורסם 28/07/22
  • 10:20
  • עודכן 28/07/22
צילום: pexels

הצעירים של היום מרגישים, משום מה, שצרות העולם כולו מונחות על גבם. הם נענים לפניות של אנשים במצוקה ברשתות החברתיות ומגיעים לכל רחבי הארץ. מסייעים למשפחות נזקקות במעברי דירה, במילוי מקררים ריקים, באימוץ צעירים שאיבדו את דרכם וכו'. ברוך ה' שאנו זוכים לחנך את ילדי הדור הזה על ברכי החסד.

אבל בערב שבת האחרון אמרה לי בתי: "החודש הלכה לי כל המשכורת על אוכל שקניתי למשפחות במצוקה ולא נשאר לי כלום לעצמי". זה עצוב או שמח? ילדים רגישים וגומלי חסדים, זו נחת שאין שני לה. אבל אז מגיע התסכול. כי ברור שאוסף של חסדים קטנים מצטרף לרשת חסד גדולה ומשמעותית. ומשום שצרכי הנזקקים מרובים הם, יש חשש שהאלונקה תקרוס על חוסיה ועל נושאיה.

ואם עזרנו למישהו היום, מה יהיה איתו מחר?

לרוב, מעשה חסד הוא חד פעמי. כן, חד פעמי מגיע בחבילות של מאה והוא עדיין חד פעמי. אבל כשהמצב הכלכלי הכללי כל כך קשה, החסד עלול להיות שוחק ומתיש. כי גם מי שמקפיד על חסד אחד ליום, זה בדרך כלל יהיה עבור אנשים שונים. אז מי ידאג לעשות פולו אפ ולהתעדכן מה קורה איתם ביום שאחרי?

"כל משבריך וגליך עליי עברו".  אין ספק שאנחנו רוויי משברים. אך מסתבר שעדיין לא מיצינו. כי לאחרונה נתבשרנו על ידי מומחים, שמשבר חדש ממשמש ובא עלינו - משבר המזון. בין משבר האקלים, משבר הדיור, משבר התעסוקה למשבר האנרגיה, משתרבב לו עוד משבר קטן. ואיך שלא נסתכל על זה, משבר המזון הוא המפחיד מכולם. אחרי שזלזלנו בסיני ההוא שאכל בקצה השני של העולם מרק עטלפים מקולקל, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, כן כולם יודעים. מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין. ולכן כשמתריעים בפני משבר עולמי חדש, אנחנו נדרכים והציניות שלנו נדחקת לקרן זווית. כבר לא נוכל להגיד שקשה יש בלחם, כי אולי לא יהיה לחם.

השבוע ציינו את יום הג'אנק פוד הבינלאומי (כך קבעה הוועדה). יודעים מה? גם לאכול ג'אנק פוד זו זכות לבחור אם ליפול בזה, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם.

מיום ליום נוספות קריאות לעזרה של משפחות נצרכות, קשישים חסרי אונים ואנשים שנמצאים בקושי אמיתי ואין מי שיראה אותם. זאת אומרת, שהמצוקה והייאוש הזועקים מהרשתות החברתיות עכשיו, הם רק קצה הקרחון שעתיד להתגלות בפנינו. העניין הוא, שגם אם אנשים יחידים יתרמו את משכורתם וימירו אותה בשוברי מזון לכל דצריך, עדיין אי אפשר יהיה לאטום את החור שנפער בסכר העצום הזה, אשר רק הולך וגדל.

וכמו שאת הרע צריך לבער מן השורש, כך גם את הטוב. צריך להקיף את החסד מכל הכיוונים. "הבוטח בה' חסד יסובבנו": בשביל חסד צריך סביבה. קשובה ותומכת. אנשים צריכים להסתובב יחד סביב חסד ולשאת אותו במשותף.

לא סיימנו.

בל ייגרע חלקם של המנהיגים, שתפקידם להשפיע מלמעלה. נסכים ונסכם שהיחיד ימשיך לתרום את חלקו בחסד היום, אבל המדינה תיקח אחריות גם על המחר.

אחתום בדברי זאב ז'בוטינסקי: "לחש מנומס לא יגיע למוח, רק צעקה תשבור את הדממה".

עברנו את שלב הנימוס. אנחנו בצעקה.

 

Talmazav10@gmail.com

תגובות