גם אני ראיתי את הסרטון של הכלה במגפיים שרקדה עד דלא ידעה. האם יכולתי להימנע מלראות אותו לאחר שהוא הופץ בכל פלטפורמה אפשרית במשך שלושה ימים ברצף? התשובה היא לא.
אני חיה בעולם הזה והרשתות החברתיות מונחות בכף ידי. ומה לעשות שאני לא קוראת רק 'נפש החיים' כל היום (סליחה טאטע). אבל אני נסערת ומבוהלת מהסרטון הזה. ולא, לא בגלל הכלה השמחה שרקדה כאילו אף אחד לא רואה, שזה עניין יפה כשלעצמו. למרות שבסוף כל עם ישראל ראה. אני אומרת שתשמח הכלה ביום חתונתה איך שבא לה. אבל בואו לא נתבלבל: זה לא האישה, זה האישיו. לא הכלה היא הנושא, אנחנו זה הנושא. אותי הטרידה העובדה שאיך קרה שעם ישראל כולו מתלכד סביב שיח שטוח, מציצני ופוגעני, כאילו אין לנו במה להתעסק יותר.
אני לא הרבנית מצאנז ולא המטיפה ב(דף) השער. אבל רק אני שמתי לב שעניינים של לשון הרע, חטטנות, שמחה לאיד וצהוב, הם אלה שהופכים לוויראליים ברשתות החברתיות פה, וכולנו עסוקים בהם, משל היו הגיגים הכלולים בציווי "והגית בו יומם ולילה".
כי פעם זה יהודי משליך כיסא על ראשו של יהודי אחר וכולם מבסוטים, והשבוע זה נפל על הכלה האומללה שבין לילה הפכה לאושייה בעל כורחה, אשר קמה למחרת ליל כלולותיה נבוכה מהעובדה, שכל עם ישראל קיבל הצצה לאירוע הפרטי שלה, בלא ידיעתה וללא הסכמתה.
אולי די עם זה? די לשיח הלעגני והפוגעני הזה. הילדים שלנו סופגים את התרבות הזאת והוגים בה יומם וליל. הם יונקים את התכנים האיומים הללו מהרשתות והם אלו שמעצבים את ההכרה והתודעה שלהם. לשם אנחנו מכוונים?
זה בדיוק הציאניד, שהילדים שלנו אוכלים לארוחת בוקר, צהריים וערב. לא כאמפולה לבליעה אלא בלבוש מתוחכם וחמקמק יותר. צבעוני, נוצץ, זוהר ומונגש. שעושה שטיפת מוח בכל דרך אפשרית וכופה עצמו על כולנו, הר כגיגית.
אותי הטרידה העובדה שאיך קרה שעם ישראל כולו מתלכד סביב שיח שטוח, מציצני ופוגעני, כאילו אין לנו במה להתעסק יותר
השבוע קיבלנו המחשה לכך שלשון הרע אינו איסור שעוברים עליו רק דרך שיח. לשון הרע הוא גם במבט, בהרמת גבה. "כי באפם הרגו איש" - אותו היגד מפורסם מתוך ברכת יעקב לשמעון ולוי, שמספר לנו שאפשר להרוג אנשים רק בעקימת האף לעומתם, מבלי להוציא מילה מהפה.
אני מפחדת על הילדים שלי ועל הילדים של הילדים שלי ועל הילדים של הילדים של הילדים שלי. כי הם מן הסתם ייוולדו עם אייפון 29 באף והם עלולים לחשוב שזה העולם ואין בלתו. אני מקווה שהפחד שלי מספיק גדול כדי לראות אותו, אבל גם מספיק קטן כדי להתייצב מולו.
מידי פעם אני מקבלת כאפה לפנים, שמזכירה לי כמה מאתגר להיות המגזר שלנו. שבחר להיות גם וגם. תורה וגם עבודה. רוח וגם גשם. חול וגם קודש. מסילת ישרים וגם טיק טוק. שילובים מנצחים (!) שמטשטשים את היסודות עליהם אנחנו מתקיימים.
פעם הטור שלי שמח ופעם עצוב, ככה יוצא. היום הוא עצוב. יותר נכון מבאס. וסליחה על זה, כי בשבת צריך לשמוח. אבל צבא חזק בונים בעיתות שלום. שבת זה זמן להבין מה מטעין אותנו וממלא את תכולת חיינו.
חודש אלול שמח.