חשבתם לעצמכם פעם מי עומד לפניכם ולצדכם בתור בקופת חולים, בסופר או בקופה הראשית במקסטוק? הנה הזדמנות טובה לעשות את זה ביחד. עומדים לידנו בתור – אחות שכולה, אדם שאשתו עברה לידה שקטה לילה קודם, אלמן עם שלושה ילדים, חייל הלום קרב, קשיש ערירי, בן שאמו מחכה שלוש שנים לתרומת כליה ואפילו הקופאית עצמה, היא אישה קשת יום שסועדת את הוריה בביתה ומתפרנסת משכר מינימום. אלה האנשים שעומדים אתנו בתור. ולא, לא רואים עליהם כלום.
לפני זמן מה, סיפר לי אחד הבנים שלי, שהוא עמד בתור בחנות גדולה של רשת 'עשה זאת בעצמך'. לפניו עמד אדם מבוגר כבן שישים. האדם הזה היה אב ששכל את בנו שבוע לפני חתונתו. בני זיהה את האיש כיוון שהוא ובנו זכרונו לברכה, היו חברותא בישיבה. פעם. מזמן. הקופאית שהריצה את המוצרים באפס סבלנות, החלה לנזוף באב השכול כי ביקש לבטל את הרכישה של אחד המוצרים אחרי שכבר עבר בסורק הברקוד. אם היא הייתה יודעת. אבל רגע, זה לא הסוף. פתאום מישהי הגיחה מהקצה השני של התור וצעקה: "אפשר להזדרז בבקשה, יש לי תור לכימו עוד חצי שעה".
מאיפה זה בא?!?
אנחנו אף פעם, אף פעם, לא יודעים מה עובר על האדם שמולנו. ממה הוא סובל, מה מדיר שינה מעיניו, עם מה הוא מתמודד ביומיום והאם יש לו קורת גג להעביר בה את הלילה. לרוב, לא נדע ומכיוון שכך מוטב שנבחר באיפוק ושתיקה.
לפני שמונה שנים ניהלתי בי"ס תיכון. בראשון לספטמבר (לא פחות), התהלכתי מחוץ למבנה המרכזי, לעבר כיתות ששכנו בקרוואנים בחצר ביה"ס. מרוב שמחה ועליצות הדעת, דילגתי לי בין ערוגות הפרחים כאשר לפתע נתקלתי עם הפנים חזיתית בגזע עץ ענק בן 400 שנה ונשמע 'בום' אדיר. חפנתי את הראש בין שתי ידיי והבנתי שקרה לי משהו רע. רע מאוד. כשנכנסתי למזכירות, קיבלה אותי המזכירה בצווחה בלתי נשלטת (גם כן טאקט). התמוטטתי. איבדתי את ההכרה לזמן קצר (כל מה שקורה היום, זה אחרי שהיא חזרה). ברגע הבא אני זוכרת את עצמי על אלונקה בתוך אמבולנס, כשהסגן שלי שואל אותי אם אני בסדר. מעולם לא הייתי לא בסדר כמו ברגע ההוא. אבל ההכרה חזרה.
נכנסנו למיון. באותו השלב הבנתי לשמחתי שאני מצליחה לעמוד על שתי רגליי (למרות החבורות). דידיתי לי לתוך חדר המיון, כאשר יד אחת שלי מחזיקה תחבושת על עין ימין והיד השנייה מוחה עם טישו את הדמעות, שלא הפסיקו לרדת (כן, זה הרגע הקשה של הטור). הגענו לקבלה. פתאום שמעתי את פקידת הקבלה צועקת לעבר הסגן שעמד בסמוך אליי: "סליחה אדוני, קח שני מטר אחורה בבקשה ואל תתקרב לדלפק. תודה". כולי כואבת ומסוחררת מכל הזוועות הקורות אותי וכל זה רק ביום הראשון של שנת הלימודים. ולמרות זאת, הבנתי. היא חששה שהגבר הזה הוא הסיבה לפני הסגולות והמרוטשות. וואיי. ההיפך הוא הנכון. האיש הצדיק הזה ליווה אותי והתעקש לא לעזוב, מתחילת התקרית, במהלכה ועד לסופה. כעת הוא 'מואשם' לעיני כל המסובים בספסלי ההמתנה, כאדם אלים ומסוכן. מי יעמיד את כולם על טעותם? הרי עיניהם רואות הכל. אישה בוכיה וגבר גדול ממדים לצידה. מה יש עוד להסביר?
אנחנו-לא-נותנים-לאנשים-מרווח-קטן-של-חסד.
מרווח קטן של חסד, זה הכל.