אמא שלי צדיקה. כל שבוע היא הולכת לשיעורי תורה קבועים בלו"ז. בטון. ברזל. גם כשאנחנו באים להתארח, את השיעור של שבת היא לא מפספסת. בשבת האחרונה אמא התארגנה, כהרגלה בקודש ויצאה לה לשיעור. כעבור עשר דקות היא חזרה הביתה והודיעה בדלת בגאון: "אני ב'בין הזמנים'!". הנכדים הכריזו בהתלהבות: "סבתא בייני"שית!". תודו שכזה עוד לא היה לנו פה.
כאמא לכמה בחורי ישיבות (תודה לטאטע), אני מבינה היטב את החשיבות של 'בין הזמנים'. יצירת מרווחי נשימה בין זמן לזמן של לימוד תורה אינטנסיבי, מאפשרים לימוד איכותי וממוקד יותר.
פתח סוגריים: העניין הוא שבתקופת 'בין הזמנים', החבר'ה הרציניים האלה חוזרים הביתה ופוגשים מציאות לא פשוטה - בית בחופש גדול. זה ביג אישיו. כי בחופש הגדול הזמנים לא זמנים, היום והלילה מתחלפים, המטבח פתוח 24/7, תפילת ערבית מתקיימת סמוך לעמוד השחר, הבית הופך לתחנת רכבת ממנה יוצאים ואליה שבים מהצפון, מהקמפינג, מתאילנד או מסיני. סגור סוגריים.
נחזור למרווחים.
בתור אצנים במרתון החיים, כולנו זקוקים למרווחים. לצורך עצירה. הסדרת נשימה. חישוב מסלול מחדש. שיפור. תחזוקה. הכל קורה דווקא ברווח שבין לבין. זה זמן שיש לנו את יכולת ההתבוננות על עצמנו ועל פועלנו.
יהודה בן תימא אומר במסכת אבות: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". האצן המהיר בטבע הוא לא הצבי. נראה לי שנשיונאל ג'אוגרפיק היו ממליצים דווקא על הנמר או על הברדלס. למה בוחר יהודה בן תימא דווקא בצבי לתיאור הריצה האופטימלית?
הרב צבי אזרחי אומר שלא לחינם נבחר הצבי. המעלה שלו שהוא עוצר מידי פעם ומסתכל לצדדים כדי לבחון את דרכו, את הסכנות בסביבתו ואף כדי להזהיר את חבריו. זו הדרך המיטבית של היהודי: לרוץ ולהסתער לעבר המטרות. אבל מידי פעם לעצור, כדי לבחון עצמו, לרענן את היעדים ואת החזון האישי.
זו הדרך המיטבית של היהודי: לרוץ ולהסתער לעבר המטרות. אבל מידי פעם לעצור, כדי לבחון עצמו
גם תהליך התשובה של עם ישראל מתפרס על 40 יום, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים. למה אי אפשר לצמצם את זה לשבועיים ושלום? כי ארבעים יום מאפשרים ליהודי לעבור תהליך אמתי של בדק בית יסודי, חקירה פנימית, דיוק ומיקוד. מתחילים בבדיקת תפילין ומזוזות, משכימים לאמירת הסליחות, בהמשך ממליכים את הקב"ה בעולם ברוב עם, עד שמגיעים לפיק - יום הכיפורים, המוקדש כולו לתשובה אישית.
ספר דברים בו אנו אוחזים כעת בפרשות השבוע, מוקדש כולו לסיכום ארבעים שנות, שהתחילו ביציאת מצרים ומסתיימים בכניסה לארץ ישרואל. גם רומא לא נבנתה ביום אחד, כידוע לכולנו. גם לא בשנה או שנתיים. למעשה עד היום היא בתהליכי בנייה מתמשכים.
לאחרונה ראיתי פרסום על שיטת אימוני כושר הגורמת לירידה במשקל והיא מכוונת ל-21 ימים מינימום. תהליך בני אדם. אין דרך אחרת. אפילו החלפת השיניים של כל הפה לא מתרחשת ביום אחד, חרף כל הפרסומים. מדובר על תהליך של שלושה חודשים צפונה. את זה סיפר לי מקור פנימי - בת דודה, רופאת שיניים מתמחה בשתלים.
רגע... מצאתי פרצה קטנה:
יציאת מצרים התרחשה בלילה אחד, לא? אכן. אבל ללילה הזה קדם תהליך קשה ועקוב דם של תקופת עשרת המכות והמו"מ הכושל עם פרעה, אשר ארך י"ב חודשים לפי המדרש.
סטטוס חדש לוואצאפ: למקום ששווה להגיע אליו אין קיצורי דרך.