ביקור ביידן.
אין לי כוח. ובאמת שנאמר כבר הכל.
בעצם, אולי יש משהו קטן שעוד לא נאמר על הביקור החשוב של נשיא ארצות הברית בישראל - שהיה נחמד ומרענן להתרגש מהמנון המדינה באמצע חודש תמוז, במנותק מהאירועים והטקסים הרגילים.
למרות הכל ואף על גב, אתייחס לנושא במילה אחת ונעבור הלאה, כי פטורה בלא כלום אי אפשר(ית).
הנשיא המבקר ירד ממטוסו הפלאי, אשר חוץ מחוג אוריגמי, יש בו הכל. הוא החליט לחלוק אגרופים קפוצים עם כל האנשים המיוזעים שהמתינו לו בשדה. ביידן העביר כאן מסר קטן על הדרך: שסיפור הנגיף עוד לא לגמרי מאחורינו ויש מקום להישמר. יפה בסך הכל.
אבל כבר למחרת היום נפתחנו והנשיא לוחץ ידיים בחמימות ביד ושם. פה כבר הקו המנחה של ההימנעות ממגע עם אנשים התעמעם לו ובשלב הזה יובל דיין כבר הייתה בסטרס מסתבר. ובצדק.
והו אז, מגיעה ה-ת-ק-ר-י-ת—ה-ב-י-נ-ל-א-ו-מ-י-ת (!) שבה מתרחשת דיס לחיצת היד של יובל דיין לנשיא ומסביב יהום הסער. בהלם מוחלט חזינו באירוע זוטא שהפך בשנייה לתקרית בינלאומית. כאילו כל בעיות מדינת ישראל על שלל גווניהן, הצטמצמו לנקודה אחת מינורית.
אם תשאלוני, אם אני הייתי לוחצת את ידו של הנשיא ביידן, תשובתי הייתה - כנראה שכן, כי אני חסרת אופי. ומן הסתם, זה היה קורה מבלבול וחשש אישי שלי שהנשיא ייפול או משהו כזה (בשל עברו המפוקפק המסוקר רבות בתחום התפיסה המרחבית).
לאחר תקרית לחיצת היד, נזכרתי ביום הגיוס של בני הבכור. בזמן שכולנו התרגשנו ובכינו בלשכת הגיוס, הראש של הילד היה בכלל במקום אחר. הוא היה עסוק כולו בדילמה - איזה ברכה הוא צריך לברך כשהוא עולה לאוטובוס והאם יש לאומרה בשם ומלכות? (אני לא צוחקת!). אמרתי לו בקלילות: "יאללה מאמי, תגיד מזמור ק' ותעלה, הכל טוב".
אנשים שמתחזקים בעבודת ה', הראש שלהם עובד בצורה אחרת. למתבונן מן הצד ההתנהלות שלהם וההקפדה על זוטות נראית קיצונית. להם, זו עוד קומה בנפש שהם קונים לעצמם ביזע. עוד התגברות, עוד דיוק והתבוננות פנימה. כשמישהו מקבל על עצמו להקפיד על ערך מסוים ביומיום, המאני טיים מגיע בדיוק במפגש עם נשיא ארצות הברית. מה לעשות. איפה שקשה, שם העבודה האמיתית.
דבר נוסף ששמתי לב אליו היה, שמרגע נחיתת הנשיא על אדמת הקודש כל הפוליטיקאים ואנשי התקשורת חיפשו את קרבתו וציפו לקבל ממנו תשומת לב: שיחה, צ'פחה קטנה, או אולי להרוויח במחיצתו זמן מסך עולמי. ורק מי לא ציפתה?
חז"ל הרי לימדו אותנו בגמרא במסכת יומא: "אין אדם נוגע במוכן לחברו, אפילו כמלא הנימא" - מה שמגיע לך, אתה תקבל. תעשה השתדלות מינימלית ואת השאר ייעשה הקב"ה. גם אי אפשר להתעלם מחוקי מרפי שדואגים שמשהו תמיד ישתבש בסוף.
אבל התקרית הבינלאומית האמיתית תפסה אותי רק למחרת היום. בעוד ברדיו דיברו על החום בבריטניה והקור באוסטרליה, המודח מהאח הגדול, נועה קירל לאירוויזיון או לא, נכנסתי לתחנת הדלק לתדלק את הרכב שלי ונפרדתי בצער מ 500 שקלים ברגע. שם חיפשתי יד מושטת. את ידם המושטת של המנהיגים שלנו, שאמורים לטפל ביוקר המחייה ולעשות ככל יכולתם כדי להפוך את חיינו כאן לאפשריים יותר מבחינה כלכלית.
ראש הממשלה הבא, אנחנו מחכים שתושיט לנו יד.