השבוע מישהו העלה לפייסבוק תמונה של בית של קשיש, הזקוק לסיוע בניקיונות לפסח. התמונה הייתה קשה לצפייה. ניכר היה שמדובר בהזנחה של שנים לא מעטות. הסלון היה הפוך, מבולגן ומלוכלך בצורה קיצונית. עמוס בחפצים ישנים, כלים מטונפים, אשפה וערימות של בגדים ישנים, היו זרוקים בכל מקום. מראה נוראי ומייאש. אותי הטרידה השאלה – מאיפה מתחילים? איפה קצה החוט של הסבך, ממנו אפשר להתחיל לפרום את הקשר הזה?
יש מעשייה ידועה מבית מדרשו של רבי נחמן מברסלב, ובה מסופר על מלך שאתגר את בנו במשימה להעלות אבן עצומה בגודלה וכבדה במשקלה לקומה שנייה במבנה בתוך הממלכה. אני מדלגת לסוף. הבן נכשל במשימה. למה? כי הוא ניסה להעלות את האבן בשלמותה לקומה השנייה. מה הוא היה צריך לעשות? ואיך אפשר בכלל להזיז אבן כבדה כזאת ממקומה? חכו לסוף.
במוצ״ש האחרון קיבלתי הזמנה למפגש הידברות בין חילונים לדתיים. אירוע המיועד ל-30 איש שמבקשים לדבר, להקשיב לאחר שחושב שונה מהם. תכל׳ס? יפה. שונה מכל החוויות שאנו חווים בהווה המורכב שלנו. אבל השסע שבו אנחנו נמצאים הוא כל כך עמוק, שאני תוהה האם מפגש של תקשורת מקרבת בין 30 אנשים יכול להזיז פה משהו? אנחנו בעיצומו של אירוע מתגלגל שהסוף שלו לא נראה לעין. כל פעולה קטנה שנעשה במטרה לאחות את הקרע, מרגיש לי שהיא תהיה קטנה וחסרת השפעה על המציאות הגדולה. הייאוש נעשה יותר נוח.
לא מזמן פנה אליי שכן מבוגר שנדרש לקבל את הסכמתם של כל השכנים, להעברת המרפסת שלו לבעלותו הרשמית בטאבו. הבן אדם מסתובב בין 200 שכנים כבר שנתיים וחצי, ומקושש חתימות משכן לשכן. במהלך התקופה הזאת שכנים עזבו, נפטרו, בעלים התחלפו. בלגן שרק הוסיף לו קושי. אתמול הגיע תורי. הוא התקשר וניסה בכמה מילים להסביר לי במה מדובר. ביקשתי ממנו יום יומיים כדי לבדוק את המשמעות של הדברים. לאחר בירור הבנתי שהסיפור הזה לא מועיל לי, אבל גם לא מזיק. זאת אומרת שעומדות בפניי שתי אפשרויות. האחת - להיפטר ממנו ולא לתת לו להפר את שגרת חיי. לקחת צעד אחורה ולהחליט שאני לא קשורה לסיטואציה ולחזור לניקיונות של פסח בשקט. והאפשרות השנייה – לתאם עם האיש, לפגוש אותו ולחתום על המסמך שהוא מבקש. זה אומר להשקיע קצת אנרגיה בשיחת טלפון, תיאום ומפגש קצרצר. קצת טרחה, אבל לא סוף העולם.
הילדים מיד נרתעו והציעו שנדחה את האיש. בטענה שמה לנו ולזרים מקצה הרחוב. אני אוהבת לשמוע אנשים, אך נוהגת להקשיב ללב שלי. בחרתי בדרך הארוכה. ולמה? לא חסר לי אתגרים בתקופה הזאת? הסברתי לילדים שהחלטתי להיענות לאיש, כי זה המעט שאני יכולה לתרום לאיחוי הקרע בעם ישראל. זו אומנם אפיזודה קטנה, נקודתית ושולית. ובכל זאת. מעט בשביל האחד, יכול להיות החיים בשביל האחר. ואולי זה החסד שלשמו באתי לעולם.
הבעל שם טוב אומר שאדם בא לעולם ל-70 או 80 שנה, בשביל חסד אחד שהוא צריך לעשות. לכן כל חסד שמתגלגל לפתחנו, כדאי לתפוס בשתי ידיים.
מסתבר שאיחוי קרע ענק ועמוק מתחיל בקטן. בשקט. עם שלושים אנשים או רק בשניים. את אותה אבן כבדה צריך היה לשבור לחלקים קטנים. רק כך ניתן להזיז אותה ממקומה.
טיפה ועוד טיפה תהיינה לים.