״כל המידות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה. חוץ מהעצבות, שאין לה שורש כלל״ - מן המפורסמות של הרב קוק. לכל מידה יש שורש שאותו היא מתקנת. מלבד מידת העצבות שאין לה שורש טוב. חיפשתי פרצות, אבל היהדות עיקשת ביחסה השלילי לעצבות ולא נותנת לה מקום.
שאלתי היא, מה מקומה של עצבות שהיא איננה מידה שאדם מסגל לעצמו, אלא כזו הנגרמת מטרגדיות? זו לא עצבות, זהו כאב. העצבות היא כאב בלי אמונה. זה ההבדל העצום בין לשקוע בעצבות, לבין להיות שרוי בכאב.
המילה כאב שאולה מהעולם הפיזי של האדם. השבוע חשתי כאב כזה. שמפלח את הבטן, כמו סכין. עת הגיעה הבשורה המרה על הירצחם של האחים הלל ויגל יניב, ה׳ יקום דמם. הטור נכתב בדמם. בדיוק באותה השעה, בה הובאו לקבורה. אי אפשר היה שלא לעצור את החיים ולידום. לכאוב את כאב המשפחה.
לרוב אני משתדלת שלא לשאול את ריבונו של עולם – למה? בדרך כלל יותר מטריד אותי ה–למה? עניין התכלית. אבל בעת הזאת, גם זו שאלה מיותרת. כי לכולנו התשובה די ברורה. הצצה אחת בערוץ הכנסת או במסך במוצאי שבת והכל מתבהר. למרות החושך הגדול. כל שנותר לנו זה לשאת תפילה לבורא עולם, שיתן לנו כלים להתמודד עם האובדן והכאב. כי לפעמים מרגיש שהכאב גדול מאיתנו. ישבתי בבית וצפיתי בדמעות בהלוויה הקשה ובשני הארונות העטופים בדגלי ישראל, נטמנים באדמה. המפגינים אמנם לא היו שם. אבל הדגלים כן. דגל לא יכול לשקר ולהוליך שולל. לדגל אין רגליים. בסוף האמת יוצאת לאור.
פתאום בין המוני המלווים ראיתי את הח״כית מירב מיכאלי ולרגע אחד קטן ליבי התרחב. בכל זאת, עם אחד אנחנו. אבל לא. זו לא הייתה היא. מדומיינת שכמותי. איך היא יכולה להגיע אם היא עצמה ביטלה את התחב״צ לשומרון? איך שכחתי שהיא הודיעה בנחרצות, שחבל לבזבז כספים על תחבורה ציבורית בשומרון ולהשקיע בחבל ארץ שמימלא עתיד להימסר לאוייבינו.
נשארתי מוטרדת.
איך מתאחדים עם אנשים שכמותה ודומים לה? איפה כור ההיתוך המפורסם כשצריך אותו?
נדמה לי שזה האתגר המשמעותי הניצב בפני עם ישראל, בימים קשים מנשוא אלה. השנאה. שהיא אינה שנאת חינם. ייתכן והיא אפילו מוצדקת. היא זו המופנית כלפי האחים שלנו, החושבים אחרת מאיתנו והיא החוצצת בינינו וקורעת אותנו לגזרים. קל לשנוא את האוייב מבחוץ. אבל איך מתגברים על הרגשה של ׳אוייב׳ מבית? באמת איך עושים את זה?
אפשר לסלוד ממעשיהם של אחינו ולהוקיע את פועלם, אבל אין לנו את הפריווילגיה לשנוא אותם. פשוט אין לנו. גם ככה נסראללה חוגג על המצב. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. החוסן של עם ישראל תלוי בכל פרט ופרט בתוכנו והשאלה הגדולה היא - איך נושאים אלונקה כבדה, כשמתחתיה רצים מגוון של אנשים, שחולקים על הדרך ועל הפניות שצריך לקחת? למה רק בגולני זה עובד?
שאלה גדולה.
הרבה יותר קל כשיש את מי להאשים. אבל כשאנחנו מבינים שהעניין בידיים שלנו, זה פחות נחמד. כי זה אומר, לעשות מקום. להתגמש. ולא תמיד בא לנו. אבל אז, אנה אנו באים? אנחנו עסוקים בלפזר את חתיכות הפאזל לכל עבר, בידיעה שהתמונה השלמה מתרחקת מאיתנו.
אז מה עם לימודי הליבה?
הגענו. אנחנו נוגעים בהם. אלה לימודי הליבה האמיתיים שלנו.