השבוע ישבנו בתי ואני מכורבלות עם הפּוּך על הספה, אוחזות בספלי שוקו חם ועוגיות (זה רק נשמע מושלם, השוקו נשפך וכו'). בחוץ השתוללה סערה. רוחות עזות, רעמים וברקים. חשבתי לעצמי בקול: "איזה נס שיש לנו קורת גג". בתי צחקה. היה נשמע לה שקצת הרחקתי לכת עם זה. אני לא צחקתי. באיזה עולם מציאות כזאת נראית לי מובנת מאליה? בשום עולם.
לפתע בום. תובנה: האויב הגדול ביותר של האדם הוא - המובן מאליו.
הפחד הכי גדול שלי זה להתרגל לכל הטוב שה' מרעיף עליי ביומיום. הרי יכולנו באותה המידה להיות עכשיו בגינאה המשוונית ולסבול חרפת רעב, בלי נעל לרגלנו. אבל אנחנו כאן ב"ה ולא חסר לנו דבר. כשהלל הזקן היה בשמחת בית השואבה, הוא היה אומר: "אם אני כאן, הכל כאן". אני חושבת שהחידוש שמביא אתו הלל בדבריו הוא תודעת ה'אני כאן'. אם אני כאן, בחיבור מלא ושלם על כל חלקיי, אז הכל כאן. אני לא צריך שום דבר מעבר לזה.
כמה פעמים אנחנו בטוחים שהמשלוח הבא מ'שיין' הולך לשנות את חיינו מקצה לקצה? והראייה לטעות שלנו - שהמשלוח הבא כבר בדרך. תפאורות קמות, נופלות, מתחלפות ומתעופפות, אבל המהות, היא הקובעת והיא זו שלעולם נשארת.
המפתח להיות מאושר מהטוב שיש לנו, הוא להודות עליו כל הזמן ובאמת להתפעל ממנו כל יום מחדש. ובו זמנית לפתח את תודעת ה'אני כאן'. כדי שלא לברוח לעטוף עצמנו בתפאורות מתחלפות חסרות תכלית.
מאוחר יותר בלילה, התקשר התינוק של בית רבן מהישיבה הגבוהה. שאלתי אותו מתי הוא מתכנן להתגייס, כדי שאשריין ביומן. מצחיק. אנחנו אנשי התפר. פעם היינו שואלים את ההורים שלנו מה לעשות. היום אנחנו שואלים את הילדים שלנו מה התוכניות שלהם. מעולם לא ניתנה לנו ההזדמנות לעמוד על שלנו. לא כשהיינו צעירים וגם לא היום. באופן מפתיע תשובתו מצאה חן בעיניי: "ביום שאני ארגיש שכואב לי כשאני לא מתפלל שלוש תפילות במניין, זה היום שבו אני אתגייס". וואהוו. הוא מבחין בין היום שבו הוא יפספס תפילה במניין, ליום שבו הוא יחוש כאב על כך. זה יפה, אבל אפרופו ט"ו בשבט, מפרח אחד לא מכריזים על בוא האביב.
אני זוכרת שבן דוד שלי התגייס אחרי ארבע שנות תהילה בישיבה גבוהה, מעוטר בזקן ארוך ומגודל. שנתיים לאחר מכן פגשתי אותו באירוע משפחתי, מגולח, נטול כיפה, עם ידיים בכיסים. וואהוו! המראה החדש שלו לא הותיר מקום לתהיות. הוא חייך אליי ואמר באדישות: "אני מהחובבים, כמו כל הגולנצ'יקים הטובים". שבט יששכר היו למדנים גדולים והם לא היו יכולים להתמסר ללימוד התורה בלי חבריהם הלוחמים משבט זבולון. אלו השלימו את אלו. היום אנחנו יכולים למצוא בבחור אחד את שני החלקים של יששכר וזבולון משמשים בערבוביה, בזמנים שונים.
השבוע חגגנו את ראש השנה לאילנות. יצאנו לגינה וראינו שקדיה פורחת. מראה מדהים, אבל עוד לא היו שקדים על העץ שאפשר לקטוף ולאכול. אז לכבוד מה התכנסנו, לא הבנתי? בט"ו בשבט אנחנו מודים על הפרח. מעבר ליופיו, הפרח מזכיר לנו שהפרי אינו מובן מאליו וזמנו עוד יגיע. אנחנו רק צריכים להמתין בסבלנות.
שום דבר לא מובן מאליו.