עשהאל איבד את רגלו בפיגוע באיתמר, בו נרצחו אימו ושלושת אחיו. דרך הכדורסל הוא עבר שיקום עד לשחקן מצטיין בנבחרת ישראל, וכל משחק הוא מקדיש לאמא שלו: "לבוא עם הלב ולהראות לה: תראי איפה הבן שלך היום, אחרי כל מה שעברנו"
לפני כמעט 18 שנה חדר מחבל את הגדר ההיקפית של היישוב איתמר ונכנס לבית משפחת שבו, ורצח ביריות את האם - רחל, ושלושה מתוך שבעת ילדיה: נריה בן ה-15, צביקה בן ה-12 ואבישי בן ה-5. מפקד כיתת הכוננות ביישוב, יוסף טויטו, שקפץ לבית המשפחה מיד כשהחלו היריות ונהרג בקרב עם המחבל. כוחות צה"ל ומג"ב שהוזעקו למקום חיסלו את המחבל וחילצו את עשהאל ואת אחותו אביה שהסתתרו בבית.
עשהאל בן ה-9 שנפצע בפיגוע, הוטס במסוק לבית החולים. כאשר התעורר, לאחר תרדמת של חמישה ימים, הוא גילה כי הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו - דבר ששינה את חייו לחלוטין, מעבר לטרגדיה הנוראה. במשך חצי שנה הוא הסתגר עם עצמו והיה ילד מופנם. עד שלאחר שנים נענה להצעה שקיבל לעבור תהליך שיקום דרך כדורסל בכיסא גלגלים, במרכז איל"ן שברמת גן. למרות שלא הכיר אפילו את חוקי הכדורסל, הוא גילה פוטנציאל ואהבה לכדור, וכבר אחרי שנה הוא הצטרף לנבחרת ישראל - שם במשך 6 שנים הוא בורג מרכזי.
עם הכישרון גם הגיעה הצעה מפתה בליגה הגרמנית היוקרתית של כדורסל פראלימפי בקבוצת המבורג, ובמשך שנתיים שיחק עשהאל בגרמניה. המעבר לא היה פשוט, אבל כאשר בישראל אין תקציב ומשכורת לשחקני כדורסל בכיסא גלגלים (בשונה מ-'כדורסל עמידה', כלשונו), לא הייתה ברירה. אבל הגעגוע למשפחה ולארץ גרמו לו לעזוב הכול ולחזור: "הייתי צריך משהו מעבר, את המקום שלי, המשפחה שלי, את החברים וההרצאות שאני מעביר", מספר עשהאל למצב הרוח. "באירופה יש תקציב ויש שכר ורכב ודירה, אבל אני צריך את הערך המוסף, ואני אוהב את הארץ שלנו: מדינה חמה שדואגים אחד לשני".
עשהאל חזר לקבוצת איל"ן רמת גן והחל באימון כדורסל ושחיה במתקן הספורט לבעלי מוגבלויות. מעבר להיותו שחקן משמעותי בקבוצה בליגת העל של הכדורסל פראלימפי בישראל, הוא גם מאמן בליגה הלאומית. בגיל 26 הוא מתגורר עם אשתו בפתח תקווה, ועם געגועים לשומרון: "מקום שמאוד חשוב לי ומאוד נוגע בלבי, ורק בכורח הנסיבות של העבודה עברתי". אז איך המשפחה שכולה גרה בשומרון מתייחסת לבורגני 'שהעז' לחצות את הקווים? מכנים אותו בחיוך 'הסנוב, התל אביבי'. אביו, בועז, התחתן מחדש והמשפחה נשארה מאוד מגובשת, גם עם המשפחה החדשה של אביו: "אחרי הפיגוע יש לנו הבנה שונה של החיים. האמנו שמה שנשאר לנו זה ליהנות ממה שיש, ולכן אנחנו פחות מתייחסים לדברים הקטנים".
אף אחד ממשפחתו של עשהאל לא חזר לגור באיתמר. הבית עצמו נשרף בעקבות הפיגוע, ואיתו כל התמונות וכל הזיכרונות. אבל תמונת אימו חקוקה בליבו תמיד: "אני עדיין זוכר את החלות שהייתה אופה, ואת האחווה המשפחתית. ישנם דברים שאני לא אשכח, את הקשר המיוחד שלה עם כולם, אפילו במשפחה שלכל אחד יש סיפור אחר היה לה קשר אישי". בכתבה ששודרה בערוץ הספורט, סיפר עשהאל: "עד היום כשאני מתחיל משחק כדורסל, אני אומר: אמא זה בשבילך. אני אומר לה: אני אעשה אותך גאה".
למדתי מקובי בראיינט
כאשר הוא מדריך שחייה לילדים ונוער באיל"ן, חשוב לו להעביר להם את המסר שהכול אפשרי, תהליך שהוא עבר בעצמו: "למישהו עם מוגבלות פיזית המשברים לא קלים, כשהוא בגיל 12, למשל, על כיסא גלגלים והוא מבין שזה לכל החיים. השחייה מרימה אותם ועוזרת להם. זה חלק ממני ואני בא מהעולם הזה, ויש לי מה לתת. כמאמן אתה הופך להיות אבא שני והם מתייעצים איתי".
בהקשר אקטואלי לסיכום, עשהאל מקשר גם למותו המפתיע של אגדת הכדורסל קובי בראיינט: "גדלתי על קובי, כשהתחלתי לשחק בגיל 16 הוא היה בשיא שלו. למדתי ממנו ומצורת המשחק שלו איך שהוא הביא את מי שמסביבו להיות טוב יותר".
הספורט הוא כבר חלק בלתי נפרד ממנו. הילד המופנם שאיבד את אימו, שלושת אחיו, ואת רגלו, מצא את הדרך להוביל ולעזור לאחרים דרך הספורט: "זה בשבילי הכול. אני עושה את זה כי אני אוהב את זה, גם אם אני לא מקבל כסף כשחקן. זו מחוייבות שיש לעצמך. אני מאמין שדרך הספורט אתה יכול להגשים את הכול: ערכים, הדדיות, עבודת צוות, התמדה והמון כלים שאתה רוכש, שמשפיעים על כל דבר בחיים: מלימודים ועד זוגיות".