כמה חיכו לזה אוהדי ליברפול. אחרי 14 שנה מאז הזכייה הקודמת בליגת האלופות, ולאחר ההפסד בגמר שנה שעברה, הקבוצה האדומה זכתה במוצ"ש לפני שבועיים בליגת האלופות עם ניצחון 2-0 על טוטנהאם. אז נכון, לאליפות הליגה הם מחכים כבר 30 שנה, אבל לפחות אלופת אירופה. כאשר המאמן יורגן קלופ הוצג בגרמניה, אי שם באוקטובר 2015, הוא אמר שעם עבודה נכונה וסבלנות, ליברפול תוכל תזכור בתואר הנכסף תוך ארבע שנים. נבואה שהגשימה את עצמה.
מבין אלפי החוגגים הישראלים בצבצו גם כמה כיפות לא מעטות. אורי באואר וישראל שמאי, שיתפו אותנו בחוויה שאין שנייה לה: הקבוצה שלכם זוכה באליפות אירופה, ואפילו אומרים על ליברפול: "במידה מסוימת ניתן לומר שזה מזכיר דת, במובן של המטרה שגדולה מכל אחד מהפרטים".
באואר, 30, עובד בפרקליטות המדינה, התחיל לאהוד את ליברפול כבר מגיל 8, כשהוריו קנו לו חולצה של כוכב הכדורגל מייקל אואן. מאז הוא התחיל ללכת ולראות משחקים, חוויה משותפת יחד עם אחיו, והוא אפילו יכול להתהדר בכך שמעולם לא הפסיד אף משחק. אבל לא רק בגיל צעיר. גם בזמן הצבא – בשירותו בצנחנים, אין לו ברירה אלא להתגנב מהחדר בשעת ת"ש ולהסתכן בלקבל שבתות, וללכת לראות את המשחקים בשק"ם, ואפילו גם בזמן העבודה: "קופץ לראות וחוזר". לירושלמים זה יותר קל: בפאב 'התקליט' משדרים את כל משחקי ליברפול, שמתקיימים ברובם המוחלט בימי ראשון.
ליברפול זה החיים, גם בישיבה וגם בצבא
לקבוצת ליברפול יש חוג אוהדים 'פעיל בטירוף' בפייסבוק. לקראת משחק הגמר החליטו החברים שם, לשכור מקום בנמל תל אביב עבור אלפי האוהדים ברחבי הארץ: "הייתה אווירה מדהימה וחגגנו כהוגן בסיום. בכל זאת תואר גדול ראשון אחרי 14 שנות בצורת", מספר ישראל שמאי, שזוכר את הרגע המדוייק בו התחבר לקבוצה האדומה: לקראת חצות 23.5.2007 – גמר ליגת האלופות מול מילאן: "בזמנו לא ראיתי הרבה כדורגל מהעולם, והגמר חשף אותי לקבוצה הכי מרגשת בעולם, עם הקהל הטוב בעולם, לדידי. ראיתי את ליברפול מפסידה למילאן, והקהל לא הפסיק לעודד, גם לאחר סיום המשחק. האוהדים בכו ושרו את השיר המזוהה ביותר עם מועדון ספורט כלשהו על הפלנטה, you'll never walk alone. ברגע הזה נשביתי בקסמיה של ליברפול. הרעיון שלפיו אנשים שלא פגשתי מעולם, מסיאול ועד קנברה, ואני ביניהם, מתאגדים תחת כנפי ה'לייבור בירד' (ציפור הלייבור, סמל הקבוצה) ושואפים למטרה משותפת, סוחפת אותי".
שמאי, בן 27 מגבעת שמואל, מתמחה במשפטים במשרד עו"ד גרוניצקי ושות'. האם אדם דתי בוגר ישיבת הסדר (אמי"ת עפולה), יכול באמת לאהוד ככה קבוצה של גויים מחו"ל? ומה עם ביטול בתורה? "לדעתי, לא", אומר שמאי. "לדעת מי שסובר שכל העיסוק בכדורגל הוא מיסודו ביטול תורה ומושב לצים, זה מן הסתם לא לגיטימי לאהוד את מכבי חיפה, בדיוק כפי שלא לגיטימי לאהוד את ליברפול. בהתאם לטעמים הללו, גם אין הצדקה ללכת לתיאטרון, לים, להופעת זמר או לצאת למסעדה עם חברים".
באואר עונה קצת אחרת: "מה זאת אומרת? ליברפול זה החיים, גם בישיבה וגם בצבא, לא משנה איפה. לאהוד את ליברפול זה מיוחד, להתאחד סביב הקבוצה. יש משהו באצטדיון אנפילד, שתמיד מיוחד ומרגש ויש בו הפתעות".
בקבוצה יש גם את הכוכב המצרי מוחמד סאלח, שרמז בעבר כמה פעמים על אנטישמיות.
באואר: "אנחנו עושים הפרדה בין אהבה לשחקנים ובין האמירות. סאלח מחוייב למצרים וחייב לומר דברים נגד ישראל, או שיחרימו אותו. בסופו של דבר המטרה של הכדורגל זה לאחד, להביא אוהדים מכל העולם להתאחד סביב. אני יכול להגיע לאנפילד ולידי יהיה אוהד מדרום קוריאה, ושנינו נעודד".
שמאי: "קודם כל, לומר שאנטישמיות מפריעה לי זה אנדרסטייטמנט עצום. אני נכד לניצולי שואה משני הצדדים, כך שאני רחוק מאוד מלהקל ראש בתופעות אנטישמיות. עכשיו לענייננו, מוחמד סלאח מעולם לא התבטא בצורה אנטישמית. הדעות חלוקות גם לגבי זה, אבל במקרה הגרוע הוא הביע עמדה אנטי ישראלית וזו עמדה שאני ודאי מתנגד אליה ועם זאת היא בהחלט לגיטימית".
גם באואר וגם שמאי מזכירים את סטיב ג'רארד כהשחקן שלהם בליברפול (באואר: "מחכים ומקווים לרגע שיאמן את הקבוצה"), וכמובן את יוסי בניון. באואר גם הצליח להפוך את אשתו, אלישבע, לאוהדת של הקבוצה, ואפילו להכיר את השחקנים וגם לבוא איתו למשחקים.
מה עם כיפה של ליברפול?
לשמאי הייתה בעבר אחת כזו. "אפילו הלכתי איתה בגרמניה, שזה סיכון כפול, גם יהודי וגם אוהד קבוצת כדורגל בריטית. לצערי, היא התבלתה".
לבאואר אין כיפה, אבל אתם תזהו אותו כאוהד מושבע שליד הכסא שלו בעבודה מתנוסס הסמל של ליברפול.