הניצחון הגדול של היהודים בפרס על שונאינו במגילת אסתר, בוודאי חילחל לשחקני נבחרת ישראל בכדורגל רגע לפני משחק הגמר מול איראן במשחקי אסיה 1974. כמות עצומה של אוהדים איראנים גדשה את המגרש - מספרים על 100,000 איש - והעויינות לנבחרת הישראלית יצאה מגדר הרגיל. מאמן הנבחרת דאז, דוביד שוויצר, סיכם במשפט אחד את החשש לחיי הנבחרת: "הפסדנו במשחק, הרווחנו את חיינו".
יצאנו לכבוד פורים ומשחקי איראן למסע היסטורי קצר, ותפסנו לשיחה את אחד מכוכבי הנבחרת של שנות ה-70, משה אוננה, החלוץ של מכבי יפו, שרגע לפני משחקי אסיה, היה זה שהעלה את הנבחרת לגמר האיזורי של מוקדמות מונדיאל 1974 בניצחון 1-0 על יפן. אז היה עוד המצב מול הנבחרות איכשהו סביר. אבל במשחקי אסיה, נבחרת הכדורגל נתקלה בעויינות רבה וחרמות מצד הנבחרות. כבר במהלך המשחקים הדיחו באיגוד הכדורגל האסייאתי את ישראל בגלל שיקולים פוליטיים: "ישראל גורמת מבוכה לכל המדינות האסייאתיות. רבות לא מקיימות עימה קשרים פוליטיים ומסרבות להתמודד איתה", נימק נציג כווית את הצעתו.
העויינות האיראנית הפתיעה מעט, בעקבות הקשרים הטובים יחסית של ישראל עם המעצמה הפרסית – 5 שנים לפני המהפיכה החומייניסטית. אוננה זוכר את האירוע קצת אחרת: "הייתה אהדה גדולה לנבחרת, והיהודים באיראן היו עם הראש למעלה", מספר אוננה ל'מצב הרוח'. "אפילו הבן של השאה ירד למגרש ונתן לכל שחקן מהנבחרת מטבע של זהב במתנה".
לדבריו, "העויינות לא הייתה בגלל ששנאו אותנו, אלא כי היינו הקבוצה הכי מסוכנת ואיימנו על המקום הראשון - איראן, ובגמר הם ניצחו אותנו". כזכור, באמת, ישראל הפסידה בגמר לאיראן 1-0 דווקא משער עצמי של יצחק שום. ועדיין, תחושת חוסר-הביטחון הייתה קיימת: "האווירה באותה תקופה הייתה 'מאוד חמה'. היו הרבה פיגועים בארץ ובחו"ל, ואת הנבחרת שמו במתחם סגור. אז כל הדברים האלה השפיעו בגדול. אבל השלטון באיראן היה איתנו ותמך. ההרגשה הייתה לא נעימה, וכאשר הסתובבנו בטהרן היינו כולנו ביחד עם אנשי ביטחון. אבל חוץ מהגמר שהיו בו קצת עויינות ולחץ, לפני זה לא הרגשנו ככה".
הרב הרפורמי פסק: המשחקים של מכבי יפו דוחים שבת
בסופו של דבר המשחקים הובילו לכך שסולקנו מאסיה: "יותר משסולקנו, רצינו אנחנו בכל מקרה לצאת מאסיה. הרבה קבוצות לא רצו לשחק נגדנו. לא רצינו להיות שם. רצינו להיות באירופה".
בנבחרת ישראל בסוף לא שיחקת המון שנים, למרות מעמדך.
"בנבחרת שיחקתי משלביה הראשונים, בגוזלים, אבל בשנת 70' נפצעתי בברך ועברתי כמה ניתוחים. הפסדתי שנתיים טובות בנבחרת, ואז חזרתי עד שנת 76'. לאחר מכן הלכתי מהנבחרת לבד. לא ניפו אותי. פשוט נורא סבלתי מהברכיים, אז עזבתי. זה היה ממש סיוט בשבילי. בנבחרת יש 3 אימונים ביום, וזה קשה, לעומת הקבוצה שיש בקושי 4 אימונים בשבוע ושם גם 'יכולתי לרמות' ולא לעשות הכול באימונים. גם בגלל המעמד וגם בגלל כאבי הברכיים".
אוננה, 70, מנהל היום קונדיטוריה במקום מגוריו, באר יעקב. מאז עזיבתו לפני כמה שנים את עולם הכדורגל, לאחר קריירת אימון, הוא כבר לא מתגעגע, אף שהוא עדיין בקשר עם חבריו דאז, כמו שחקן-העל מוצי ליאון: "זיכרונות יש, אבל למה לבזבז את הזמן על געגועים", הוא אומר.
כמו כל חבריו הבולגרים ביפו, גם אוננה היה חלק מהקהילה הייחודית שהתגבשה סביב דמותו הצבעונית של הרב אברמיקו בכר. הרב שלא קיבל את אישור הרבנות, היה המנהיג הדתי של הקהילה ואף חיתן את אוננה, אבל כשלצידו היה רב מהרבנות הראשית: "הבולגרים לא היו כל כך מודעים לדת", מספר אוננה, "והוא היחידי שהכניס אותנו לדת בצורה שלו, ולא בצורה אגרסיבית. הוא שמר על כל החגים, המנהגים, ובכלל. מסביב לחיים הדתיים ביום-יום ובכל חג, הוא היה מגיע לברך אותנו. הוא אמר שלמשחקים של מכבי יפו מותר לנסוע בשבת, כי הוא הפוסק הבלעדי של הבולגרים, והוא היה מגיע עם האופנוע שלו בשבת למשחקים".
הקהילה הבולגרית נשארה מסורתית. אוננה דאג לכשרות מהדרין בקונדיטוריה שלו, גם אם הוא עצמו לא שומר שבת: "אבל את כל החגים אני שומר. בפסח לא אוכל חמץ ובכיפור אני צם. אבל שבת בשבילי זה המשפחה. ככה גדלנו וחונכנו, להיות אנשים טובים".
מכבי יפו קיבלה לפני כמה שנים הזדמנות מחודשת וחזרה לחיי הכדורגל, לאחר שהמועדון נסגר בעבר, ובקבוצה גם לא משחקים בשבת אלא רק בימי שישי בצהריים, מטעמים דתיים. אוננה שאימן את הקבוצה עד לפני כמה שנים, מספר שלפני כל משחק שחקני מכבי יפו היו מתפללים מנחה. הקבוצה שינתה את תדמיתה.
לסיכום, מה דעתך על הכדורגל של היום?
"בוא נגיד שבכדורגל אנחנו לא כל כך מוצלחים, לא מצליחים לשחזר את העבר. באסיה היה יותר קל".