הרגלי שינה של ילדים מהווים בעיניי מן נוסחה בלתי מפוענחת, שלדעתי אפילו ממציאיה, במקרה הזה הילדים עצמם, אינם מבינים אותה על בוריה ולכן למגינת ליבנו אינם שומרים על עקביות בקיומה.
נשמע מבלבל? גם לי. אבל אם תקדישו לכך מחשבה, מעבר לשעות ההתעסקות הרבות שלכם, אולי תבינו אותי. ואז תוכלו להסביר לי למה התכוונתי.
בחודשי חייהם הראשונים הם דואגים להתעורר בדיוק בזמן שתכננו שיישנו. מתעוררים עם שחר ומשוועים לבקבוק, חיבוק , על הידיים, על הידיים, על הידיים, מוצצי...
כשהם נרדמים סוף סוף, זה בדיוק בזמן שאתם צריכים לצאת איתם או להשוויץ בהם בפני הסבתות.
כשהם גדלים הם מייצבים להם את שעות השינה במעט. הם כבר לא קמים עם שחר.
הם פתאום מאוד עייפים. הם פשוט לא קמים. ומי שהילדים שלו מזנקים מהמיטה לבית ספר, שיקום. הם, המתוקים, מתחננים על עוד חמש דקות, כמתחננים על נפשם, ואנו בתפקיד המפלצות הרעות, קורעים אותם בחוסר רחמים מוחלט ממיטתם החמה, אל עבר זרועותיו של היום. רחמנות.
תופעה זו באה כמובן בהתאמה עם שעת הליכה מאוחרת לישון. אנחנו נשלח אותם למיטה שוב ושוב. ושוב ושוב כל הערב, בליבנו מפנטזים על השקט שלנו שמסרב להגיע.
הילד צמא. עכשיו הוא רוצה מים, חלב. הוא לא סיים מערכת. נשארה לו עוד שאלה בחשבון, מחר המבחן באנגלית. שירותים. שכחתי להגיד לך משהו. יש לי יבלת. אני שוב צמא.
דייייייי.
מלה שלי זה מלה. פעם אחרונה שאתם יורדים מהמיטה. אני הורה עקבי. טוב, פעם אחרונה. ודי. כמעט.
כל אחד מאיתנו שמע על ההורים האלה המצליחים להשכיב את ילדיהם מיד עם שקיעת החמה. הם בדרך כלל גרים בשוויץ, או לחילופין הם שייכים לאגדה אורבאנית, כך אנו רוצים להאמין. כי אם הם מצליחים להשכיב את פעוטותיהם בשעה כה מוקדמת וגם להתפאר בזה לפני החבר'ה, הם בטח לא מהעולם הזה. מן הסתם חייזרים.
והקטנים האלה שלנו, שגדלים והופכים לנוער מתבגר, ישנים בכל הזדמנות שניתנת להם.
חוץ מבלילה. אז הם מסתובבים לנו בבית באין מפריע, מנהלים חיים במיני-קוסמוס אלקטרוני מלא שמחת חיים נמרצת של שתיים לפנות בוקר, והכי חשוב, מפריעים לנו לישון.
אבל אל דאגה. הם יתבגרו ויהפכו לאנשים צעירים. ואז נבוא אל המנוחה והנחלה. הם יהפכו להיות בדיוק כמונו.
תמיד עייפים.
וסבתא אומרת:
כשתהיי בגילי את תראי כמה זה טוב לשמוע בלילה קול של תינוק בוכה... אצל השכנים.