נא לא להפריע

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, ולפעמים אפשר לחשוב, שהדברים היו טובים יותר, פעם לפני שנים, לפני עידן המחשב והיי-טק.  אבל האמת היא, שלא הכל היה כל כך מושלם בעבר, ובוודאי יש הרבה דברים שהשתנו פה לטובה. היום, בניגוד לעבר, אנשים לא 'קופצים' לבקר חבר מבלי להודיע. כך נפגמו אמנם קצת האינטימיות, הספונטניות והחום האנושי, אבל זה מעניק לנו את הפרטיות ואת סדר היום המאורגן, פחות או יותר.  

ילדים כבר לא יורדים לשחק למטה בקלאס ובחבל, אבל מצד שני אין גם שכנים שצועקים עליהם שיעלו הביתה, ושיהיו כבר בשקט בין שתיים לארבע. כי אין בין שתיים לארבע. כבר מזמן לא. השעות האלה אמנם עדיין קיימות על השעון באופן רשמי, אבל היום במשרדים ובמקומות העבודה  יש להם שם אחר. קוראים להן 'אמצע היום'. אלה לא שעות שמתנתקים בהן מהכל והולכים למנוחת צהרים. מי בכלל נח היום? למרות שיש נשים שיצהירו שהן מעולם לא נחו וגם כשהן נחו, זו לא היתה ממש מנוחה והן כבר ינוחו רק במקום אחד. אתם יודעים  איפה. בקבר. נכון.

אפשר לקרוא לשעות האלה  'שלאפשטונדה'. אפשר לקרוא להן 'סיאסטה'  או שנ"צ (שנת צהריים). אפשר גם לא לקרוא לזה בכלל, אלא פשוט להיכנס למיטה באמצע היום, בין שתיים לארבע, להחשיך את התריסים, לנתק את הטלפון. ולנוח. בין השניצלים של ארוחת צהריים לגינה של אחרי, העולם מתנתק ומתרוקן כמו הכנסת לפני בחירות, והולך לנמנם לו לשעתיים שקטות במיוחד. אידיליה. אולי. אבל זו היתה המציאות פה בארץ במשך שנים. עסקים היו נסגרים בשעות הללו וחוזרים ונפתחים שוב אחר הצהריים המאוחרות. הרחוב היה משתתק כשהעם היושב בציון היה יושב לארוחת הצהריים ולמנוחה שאחריה, ואז מתמלא בשקיקה של שובע מאוכל ושינה. 

אבל לא עוד. לאחר שבעשורים האחרונים אימצנו יותר ויותר את התרבות האמריקאית ההישגית והתחרותית, מיגרנו מתוכנו כל סממן אירופי נינוח וגאה מהעבר, והתחברנו אל המירוץ לעתיד. כולנו עובדים יותר שעות, והילדים שלנו נמצאים במסגרת לימודית הנמשכת עד מאוחר יותר. כשאנחנו אוספים אותם אלינו בסוף היום והערב עומד לרדת, הם עייפים ואנחנו מותשים, ורק חושבים איך לעבור את השעות האחרונות של היום, וצ'יק-צ'ק ארוחת ערב, אמבטיה ולמיטה. במקום לקבל אותם בשיא השמחה וליהנות מהם שעות איכותית ונעימות.

עדיין אפשר למצוא שרידים של התופעה במקומות מסויימים. עדיין יש חנויות שסוגרות את עצמן בשעות הללו, זכר לעבר מפואר שבו ניתן כבוד לעובד ולמנוחתו. אבל מה עכשיו? בתוך המירוץ של החיים, אנחנו יושבים לאכול צהריים, חלקנו בחטף אל מול המחשב, חלקנו יוצא להפסקה קטנה. אבל אין מי שלא חולפת לו המחשבה, מיד אחרי שסיים את הביס האחרון בארוחה שלו: "אח, הייתי שם את הראש לאיזה חצי שעה". אבל במקום להניח את הראש ולפרגן לעצמנו טיפה מנוחה, שתרענן לנו את הראש, הגוף והנפש, אנחנו נאנחים קלות, וחוזרים לעבודה, כי צריך לסיים בזמן ויש עוד המון עבודה. ועדיין  זה רק אמצע היום. 

אז כנראה שכולנו באמת כבר ננוח רק אחרי 120. אבל בינתיים, תסלחו לי שאני קצת מיושנת ולכן מבקשת להחזיר לי שעתיים באמצע היום, בהן אני מבקשת: נא לא להפריע.

וסבתא אומרת:

לפעמים לא צריך לבקש.

אלא צריך פשוט לקחת.