כשהבת שלי ניגשה לשאול אותי שאלה בשיעורי בית בתורה, נותרתי המומה. "אמא, תביר זה טעם מחבר, או מפסיק?"
"אני לא יודעת", עניתי, למרות שאמהות לילדות בנות שבע אמורות לדעת הכל. "אף פעם לא למדתי טעמי המקרא".
"מה, אמא?!", ענתה לי היא פעורת עיניים. " את לא למדת תורה?"
טוב, תורה למדתי. גם נביאים. לא תמיד אהבתי ללמוד, כמו הרבה ילדים שלא תמיד אוהבים ללמוד, אבל סיפורי המקרא הילכו עלי קסם והייתי יושבת קשובה לדברי המורים, מדמיינת איך הכל היה אז. לפעמים מדמיינת יותר מדי, עד שמורה טורדנית היתה נאלצת להעיר לי, אבל אני ושאר בני דורי, שלא לומר בנות דורי, למדנו תנ"ך מבלי לדעת את טעמי המקרא. ולמדנו לא רע בכלל. היום הולכת ורווחת שיטה המלמדת את התורה לילדי בתי הספר באמצעות טעמי המקרא. והטעם של הטעם? שידעו את הפשט דרך הטעם של המקרא.
יסודות השיטה, שנקראת 'שיטת ברקאי', דוגלים בחיזוק הפשט על חשבון המדרש, בשלבים הראשונים של בית הספר, כלומר בכיתות הנמוכות. כך אני מוצאת את עצמי מתבוננת בבתי, יושבת מידי יום ומשננת את הפסוקים עם הטעמים שוב ושוב, לפי מנהג היהודים יוצאי חאלב. לא אשכנז, לא ספרד ואפילו לא תימן, אלא הנוסח הנלמד הוא דווקא הפחות נפוץ מהנוסחים. בין כך ובין כך היא לא תעלה לתורה כשתגיע לגיל מצוות, ולא תשתמש בכמות החומר שהיא משננת בהמשך חייה, ומשיחות עם בנות בוגרות השיטה, הן לא ממש זוכרות את הטעמים אחר כך, והן גם לעולם לא ישתמשו בהן.
אז למה? מדוע ילדים רכים צריכים לשבת ולשנן משהו שלא יהיה בו שימוש? ואם כבר לשנן, אז למה לא בצורה שתהיה מובנת ונהירה להם? שלא לדבר על הבנים שאחר כך יצטרכו ללמוד לקראת הבר-מצווה שלהם את הקריאה כפי שנהגו אבותיהם, והיא שונה מאוד ממה שהם לומדים בכיתה. נכמר הלב לראות את כמות השקעה והזמן בדבר האבד.
ומה עם הסיפור המקראי? הוא הלך לאיבוד. בינתיים עד שהם לומדים לקרוא את ספר בראשית, הם מפספסים את סיפור בראשית. כי מרוב שינונים על אותו פסוק שוב ושוב, הם לא מבינים את סיפור המעטפת, מי אבא של מי, ולמי נולדו תאומים, והאם יצחק הוא לפני יעקב, או ההיפך. כך שאני נאלצת לעשות השלמות כדי לצייר את המפה הכללית מחד, אבל מנגד לא יכולה לעזור כשהיא נתקלת בשאלה או בקושי בטעמים.
על חלק מהתהיות שלי קיבלתי תשובה השבוע, כאשר לארוחת צהריים הכנתי מרק מעדשים אדומות. כשהתיישבה הילדה שלי אל השולחן, היא שאלה אם יש לחם? ומייד התחילה לדקלם בעל פה ובטעמים (חלאבים): "לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה..." (בראשית כ"ה ל"ד). ככה בלי להפסיק, כאילו מישהו הדליק בה משהו. אז הנה הרווח. אם הילדים שלנו יידעו לצטט את התנ"ך סתם כך, בחיבה, זה יהיה נפלא. אם פתאום שוב יידעו להשתמש בשפת התנ"ך, אולי שווה כל השיטה. כי זה לא שאני לא נגד לימוד טעמים. אני חושבת שיש בזה טעם. רק הכל עניין של מינונים, ממש כמו בבישול: אם רוצים לתבל, צריך להיזהר שמרוב טעמים התבשיל לא יאבד בסוף את הטעם....
וסבתא אומרת:
אם היא לומדת ככה היום, מחר היא תרצה להיות רעבע...