היכולת של ילדים לחיות את הרגע ולחוות כל דבר בשעתו, מדהימה אותי כל פעם מחדש. הם צוחקים כי משהו מצחיק אותם, והם מיד יכולים לעבור לבכי, כי הם נפלו ושוב לצחוק חליפות וכל תחושה היא עוצמתית באותה מידה, ואינה מושפעת מזו שלפניה, או מזו שאולי תבוא אחר - כך. הם חיים את ההווה, וללא דאגה משום דבר עתידי, שעלול להפריע לאושר שלהם ולהעיב עליו. הם חיים את החיים במלואם, ומנצלים את הרגש עד למקסימום. התכונה הזו הולכת ונאבדת להם עם השנים והם לומדים לווסת ולרסן את עצמם, אבל גם לומדים להרחיב את קשת הרגשות, ואת משך הזמן בו הם מרגישים. לפעמים, כשאני בלחץ לקראת משהו, אני נוהגת לחבק את הילדים שלי חזק, להסניף אותם ולשאוב משהו מהרוגע שלהם ומתחושת חוסר – העול שלהם וקצת להירגע. לפעמים אני רוצה להיות ילדה, ויש דברים שהייתי רוצה לעשות כמוהם ולהצליח להתנתק.
- להגיד לא – ילדים אומרים לנו לא, בלי שום עכבה, סתם כי לא בא להם. בא לי להגיד: לא בא לי. להצליח להגיד לא, מבלי לחשוב על ההשלכות, בלי להביא בחשבון שמישהו רוצה. סתם פשוט, כי אני לא רוצה. לא.
- לפרוץ בבכי ללא בושה – ילדים בוכים לא מעט ובאופן שוטף. אנחנו כבר פחות. אבל לפעמים כשמשהו לא מסתדר, מתפשל, או סתם כי חטפתי מכה, מתחשק לפרוץ בבכי. לפעמים סתם בכי, בלי סיבה.
- לצחוק מכל הלב – איפוק זו תכונה נרכשת, שמחנכים אליה מגיל צעיר. בסוף זה עובד, ואנחנו מאופקים הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים. היכולת לצחוק, לפרוץ בצחוק מכל הלב, כל כך משחרר, מאפשר ונותן הרגשה נפלאה.
- לישון צהריים או בכל פעם שעייפים – ילדים קטנים לא אוהבים לישון בצהריים, . יש להם יותר מידי אנרגיות באמצע היום. למרות זאת, אנחנו משוכנעים, שהמנוחה הקצרה תעזור להם לשרוד את המשך היום, ותעזור גם לנו. אני חולמת על האפשרות הזו, רק לא מוצאת את הזמן, לנוח בצהריים כשאני קצת עייפה. ואם לא לנוח צהריים, אז לפחות לשים קצת את הראש על אמא. ממש כמו ילדה.
- לא להתחשבן – ילד יכול לבכות באמצע הרחוב, או לקפוץ על גדרות ולרקוד על ספסלים, ולשיר בקולי קולות, ולא יהיה לו איכפת שכולם מסתכלים עליו, ובטח לא משנה לו מה אלה שמסתכלים, חושבים עליו. למי שכן איכפת זה לאמא שלו. היא תגיד, כולם מסתכלים עליך, אבל הוא לא ישמע אותה, וגם אם כן, לא יהיה לו איכפת. אני לא בטוחה שאני רוצה לשכב על הרצפה בסופר ולצרוח שיתנו לי שקיות, אבל כן הייתי רוצה לפעמים להצליח לעשות או לומר דברים שאני ממש רוצה, בלי לחשוב או לפחד מה יגידו עלַיי.
והכי אני רוצה לפעמים, כמו ילדה, לעלות על נדנדה, שמישהו ידחוף וינדנד אותי ויגיד: אל תדאגי, אני שומר שלא תפלי...
וסבתא היתה אומרת:
לי לא איכפת מה חושבים עלַיי,
אבל שלא יגידו בקול...