ראש השנה הוא לא רק זמן של חשבון נפש בין האדם למקום, אלא גם בין אדם לעצמו. בכל פעם, הזמן הזה בשנה מהווה טריגר לאנשים להתעורר על החיים שלהם, ולהתחיל משהו חדש. אולי זה התפילות, אולי קצת דברי התוכחה של אלול, וכל סוציולוג מתחיל כמובן יצביע על תא הלחץ המשפחתי המבעבע, שגורם לאנשים להתפוצץ.
לפני כמה שנים, במוצאי ראש השנה, חבר טוב שלי ואנוכי נזרקנו על ידי האקסיות שלנו. עד שלא התקשרנו שבורי לב אחד לשני, לא גילינו שאנחנו באותה סירה. הפרידה הזו רק גרמה לשנינו לחשב מסלול מחדש ולהתחתן עם הנשים של חיינו. ואכן, לפני כשנתיים, 4 ימים לפני תקיעת השופר, עמדתי מתחת לחופה. בניגוד לכך, לאחר שנה, חבר אחר וקרוב אזר אומץ, עזב את הבית והתגרש. זה רק עשה לו הרבה יותר טוב. אחרי שנים של סבל הוא התחיל גם לחייך. וגם השנה עומד לפניי אתגר לא פשוט, כשיום אחרי החג - הזוג א' ובנם ע', או להלן: האנשים היקרים לי בעולם, יתחילו חיים חדשים מעבר לים. רילוקיישן בלע"ז.
אני כמעט שלא מדבר עליהם, למרות שהם מהווים חלק משמעותי מחיי. ככה זה, ככל שבנאדם יותר קרוב אליי, ככה הוא נחשף פחות לאור הזרקורים, בטח שלא בשמו המלא ולפני 80,000 עותקים. מקסימום פוסט יומולדת אחד בשנה, על הוול – ה'קיר', וגם זה יותר מדי. מדובר בקורולציה הפוכה לגמרי לכמה שאני אוהב אותם.
מגיל 15 אנחנו ביחד, ומאז דרכינו לא נפרדו. הייתי נוכח בכל רגע מכונן בחייהם - מטיקסי חודש אירגון ועד סוף מסלול, שמחות משפחתיות, קבלת תארים, חתונה והצעת נישואין. הייתי העד שלו בחתונה (והוא שלי). בניתי להם חצי מהרהיטים בדירה (שעברו אליי), ודמעתי בברית מילה (של הבן שלו, לא שלי). הוא בין היחידים שידע על כוונתי להציע נישואין, ליווה אותי ביום החתונה, ישב איתי על בירה בלילה לפני, ובשבע ברכות המצומצם בשבוע אחרי.
המשפחות שלהם מכירות אותי עד לרמת בן הדוד השלישי. מעגל החברים שלהם התווסף כמעט בטבעיות גם אליי. אפילו האימהות בגינה מכירות אותי כדוד המשוגע, לאחר שלפחות פעמיים בשבוע לוקח את העולל לגינה. בגדול, לא עוברות יותר מ- 48 שעות בלי שנדבר, לא כולל ריבים מזדמנים שמעידים על קשר חזק ובריא. מדובר בבנאדם עם כישרון ויכולות עילאיות, שבגיל 27 הוא כבר אחרי שירות כלוחם באגוז, פסיכומטרי בשמיים, 3 תארים - כולם בהצטיינות כמובן - עם אנגלית ברמת שפת אם, ועבודה מוערכת כיועץ אירגוני.
כל כך מוערכת, שהחברה בה הוא עובד הציעה לו להמשיך לנהל את צוות העובדים מהמשרד בניו יורק, במקום לטוס לשם פעם בחודש לפרנזטציה. הצעה די אטרקטיבית, שלא הרבה זוכים לה בגילו, רק שהיא פחות מושכת למי שאוהב אותו באמת. כי פתאום אני מגלה שהאנשים הכי יקרים לי בעולם מתעופפים מפה לשנתיים, ואתם יודעים איך זה באמריקה - באת בגלל החוויה, נשארת בגלל המחיר. עם הכישרונות שלהם, יחסי האנוש המעולים וכמובן האנגלית המדוברת, יש מצב גדול שבפעם הבאה שהם ינחתו בנתב"ג זה יהיה בעוד הרבה שנים, כחובבי מקדונלס וסטארבקס, עם הומור אמריקאי ירוד וגי'פ מוגזם.
כך יצא שהפסקול של ישי ריבו "הלב שלי נקרע לשניים", זה אשכרה החיים שלי. חלק מהלב הולך לנחות בניו יורק, וחלקו השני יישאר בנתב"ג, או ליתר דיוק בפתח תקווה - מה שנותן נופך מאוד טרגי לדיסוננס הזה. שלא תבינו לא נכון, רילוקיישן זו חוויה מטורפת, ותהילה, ומבטי קנאה, והערכה אינסופית - אבל גם מלווה בהמון קשיים. זה לא פשוט לעזוב משפחה וחברים, קהילה ומדינה ולעבור למקום חדש לחלוטין, עם קודים וחברה שונים בתכלית, בלי תמיכה ועזרה, ובלי אף אחד שמחכה לך באולם קבלת הפנים, חוץ מנהג מונית פקיסטני.
וכמו כל התחלה, היא תהיה קשה. לפעמים בלי לראות את האור בקצה המנהרה. אבל לפחות יש מנהרה, ויש בה אור, ולמרות שעכשיו בא לי יותר לסגור דיל עם ההסתדרות ולקרקע את כל נתב"ג ביום רביעי הקרוב, אני מבין שהם עושים את הצעד הנכון בטווח הרחוק, גם אם הקרוב קשה מנשוא.
ראש השנה הוא פתח להגשמת חלומות והתחלות חדשות, אבל לפניו תמיד יש סיוט בלתי נגמר וסוף כואב. הקושי מאפיל על ההזדמנות, הרע מכהה את העיניים מלראות טוב. כל התחלה כזו תמיד תהיה בדאון, שמלווה בהרבה חשש וחוסר ודאות, קשיים והתרסקויות. תשאלו כל ילד שהתחיל הרגע כיתה א'. הנחיתה - תרתי משמע - אף פעם לא קלה. הסוף הוא לפעמים טוב ולפעמים פחות, אבל ההתחלות הן תמיד קשות. החג נותן מקום גם לתחושות האלה, אבל יחד עם זאת הוא תמיד דוחף אותנו להתחיל מחדש. למרות החטאים, למרות הקשיים, למרות הכל - ראש השנה פותח דף חדש, לטוב ולרע, ומאפשר לכולנו לעשות DELETE על מה שהיה ו-SHIFT גדול על מה שהולך להיות.
לפני שבוע קניתי לעולל את ספר השירים של אהוד מנור, ומכל הרפרטואר הילד נדלק דווקא על "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". ולמרות שעכשיו אנחנו יותר סופרים את הדקות שיש לנו ביחד, בגיל שנה וחצי הוא יודע יותר מכולנו שבשנה הבאה עוד נראה עוד נראה כמה טוב יהיה. ובתפילה, בין תקיעת השופר לברכת כהנים, אתפוס כמה רגעים עם הקב"ה בשביל להגיד לו תודה על כל מה שהיה, ולבקש ממנו שכמו בכל שנה, גם הפעם יאיר להם פניו, ושישמור צאתם - ובעיקר גם חזרתם - מעתה ועד עולם, גם כשהם יהיו בקצה השני שלו.