בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, היה קצת תוהו ובוהו, ואז גילו את האש, התחילה האבולוציה, הגיעו ימי הביניים, הומצא הדפוס, החלה המהפכה התעשייתית, אלכסנדר בל הצליח לדבר בטלפון, האחים גרים הביאו אותה באווירונאוטיקה, ב-6.8.1991 עלה האתר הראשון לרשת האינטרנט, נוקיה מתחילה את המהפכה הסלולרית, אפל מרסקת אותה וממציאה את האייפון הראשון ב-2007, כחלון מוריד את מחירי הסלולר - ואז ביום סתיו בהיר אחד אני חוזר לשלב ההתחלתי בהיסטוריה- בין התוהו לבוהו.
זה קרה ביום עמוס פגישות בעיר ללא הפסקה - פתח תקווה - לעיר ללא חנייה - תל אביב; ולסיום, אירוע בירושלים וחתונה בשוהם. אמנם רובנו מחזיקים במוח אנושי, אבל רוב המידע והתקשורת מתבצע דרך התאים האפורים של הסמארטפון שלנו. הוא מעיר אותי בבוקר, קובע ביומן את הפגישות, מעדכן בחדשות, מנווט בדרכים, ובין לבין מציף בטקסטים אינסופיים בווצאפ. ופתאום, בשעת בוקר מוקדמת - 11:10- בדרך לת"א, הוא מודיע שחבילת הגלישה נוצלה עד תום ומתאבד טכנולוגית. ולא שהתקמצנתי ח"ו. מדובר ב-20GB טבין ותקילין, שעובדים קשה מאוד בשביל שכר המינימום של גולן טלקום. וככה באמצע איילון, מגלה שהווייז כל כך שיתופי שהוא לא מוכן לעבוד לבד. הוא נשאר תקוע במחלף ההלכה, ואני כבר בקיבוץ גלויות בואכה בת ים, מנסה לנווט עצמאית איכשהו לתוך העיר. בעוד שבירושלים אני נוהג עם עיניים עצומות ומכיר כל סמטה וחנייה פיראטית חינמית, תל אביב בשבילי היא חידה אחת גדולה ולא מפוצחת של כבישים ופקקים. עוצר בצד ונכנס רגע לקבוצת הווצאפ לעדכן שאני מאחר לפגישה אבל שיחכו לי לצהריים.
ובכן, האינטרנט הסלולרי שולט בעצם על כל האפליקציות הרלוונטיות. קיימת קורלציה ישירה בין נחיצות האפליקציה לכמות ה-GB שהיא צורכת. יש כמה יישומים מיותרים בהחלט בחיי היום יום, שהסיבה היחידה לקיומם היא לאפשר הישרדות מינימלית באותה תקופת האבן שאליה נשאבתי בעל כורחי. סמס לדוגמה. מי משתמש בכלי המיושן הזה? ובכן, מצאתי שם עולם שלם של סקרים לא מדויקים, איפוסי סיסמאות, דבר תורה שבועי של אבי וורצמן, חבילות של דואר ישראל והצעות נדל"ן מפוקפקות שמציעות לך קרקע בכרכור או ניכיון צ'קים מסחרי. נכנסתי לפרד"ס המרתק הזה ושלחתי הודעה לחבר. הוא בתגובה מתקשר אליי בפאניקה ותוהה אם סבתא שלי השתלטה לי על הטלפון. ככה גיליתי את הפונקציה של שיחה קולית.
התחלתי לחפש באובססיביות מסעדה לשבת בה, לא משנה טיב האוכל או הכשרות, הקריטריון היחיד הרלוונטי היה איכות הקליטה. וכשסופסוף הזונדה חוברה למכשיר, התחילו להגיע העדכונים. ליברמן התפטר, כל קבוצות הווצאפ גועשות, כמה כתבים מבקשים תגובה, הפייסבוק באטרף, מיילים מהעבודה מתחילים להציף, הפנגו הופעל מהר, והווייז זועם שהצלחתי להגיע ליעד בלי שהוא חישב מסלול מחדש. המוח פשוט התנתק מהחבר שישב איתי לצהריים ועבר לעולם הווירטואלי שנגלה לנגד עיניי. כמו מכור עברתי אפליקציה אפליקציה, לוודא שלא פספסתי כלום מהחיים הסוערים שהתנהלו בלעדיי בשעה וחצי האחרונות. ורגע לפני שהתחלתי להגיב, החבר לקח לי את הטלפון בכוח, רק בשביל שאבין שהחיים עצמם נמצאים בשולחן.
גיליתי שבשעה וחצי האלה הקשב שלי הופנה לאנשים שהיו בדרך, העיניים היו על הכביש, המוח אשכרה חשב בכוחות עצמו והאוזניים שמעו רדיו ולא ספוטיפיי. הניווט היה עצמאי, באמצעות שלטים וכן - לעצור אנשים כמו פעם ולשאול אותם איך מגיעים לבוגרשוב. ויתרתי מראש על הניסיון הכושל למצוא כחול לבן וישר נכנסתי לחניון, ובעיקר שמתי לב איך אני שם לב למה שקורה סביבי ולא מה שקורה בכף ידי.
לא צריך לחבוש משקפי VR, מסתבר שהסמארטפונים מכניסים את כולנו למציאות מדומה שמציפה במידע שרק נדמה כהכרחי, אבל בפועל - בזבוז זמן. אנחנו חיים בעולם וירטואלי שבו לא אנחנו קובעים את הכללים אלא כמה מהנדסי תוכנה והרבה הנדסת אנוש, שגורמת לנו לתחושה תמידית של פספוס ותלות אינסופית. העברנו את רוב החיים שלנו לתוך מכשיר חכם, שגורם לנו להיות טיפשים. עד כדי כך, שלעיתים נשכח את הילדים שלנו באוטו ולא אותו. תשאירו את האייפון בבית ליום, ותגלו איך מרגיש נרקומן או גידם. תשכחו ממנו ליומיים ותבינו מה זה תסמיני גמילה. כולנו מעשנים אקטיביים בלי שנכניס שאיפת ניקוטין אחת לפה.
אין פה איזה מסר או תובנה מרכזית, פשוט לפעמים צריך להביט על המציאות נכוחה ולהצביע על הבעיה. את המשך היום החלטתי להמשיך ככה, בלי לחדש את חבילת הגלישה. ותתפלאו לשמוע, אבל הגעתי ליעדים, ובזמן, ואני חי בשביל לספר. אז אמנם חזרתי טכנולוגית לעידן הנוקיה 3100, אבל לפחות חזרתי לחיות במציאות.