פעמיים בש"ס מצינו את השאלה הנוקבת על מקור דין מסוים: למה צריך בשבילו מקור? הרי ברור שניתן ללומדו מסברא: "למה לי קרא? סברא הוא!" (ב"ק מ"ו ב', נידה כ"ה א'). במסכת בב"ק נאמר: "א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: 'מי בעל דברים יגש אליהם', יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!" (מי שכואב לו הולך לרופא).
בספר תורת אברהם (לרבי אברהם גרודז'ינסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה בליטא, עמ' 264), ביאר שקושיא זו אינה על סברא שדעת התורה והשקפתה כלולה בה, אלא על סברא פשוטה. החולה פונה לרופא מפני שחש כאב. ועל סברא זו הוא מקשה: "למה לי קרא, סברא הוא".
מזה נלמד, שאין מפורש יותר מן הסברא. הסברא היא צורת המקרא, ויסודה כמו שאמרו בברכות (ו' ב'): "אגרא דשמעתא סברא" - כל השכר של ההלכה, הוא הסברא היוצאת ממנה. כי הלכה היא ענין פרטי של מעשה אחד, ואילו סברא של הלכה, מקיפה מעשים רבים.
כמו כן, יש שינויים וחידושים הרבה על ידי הסברא, מה שלא היינו יודעים מפשוטה של הלכה; וסברא זו היא ענין 'גמרא' הנזכר בש"ס.
ההלכה דורשת מן האדם להפעיל שכל ישר בהחלטות בחיים. מצב של זריקת החלטות על אנשים האחרים, אינו מצוי בהלכה, שאינה מצדדת בבריחה של האדם מהכרעה ונטילת אחריות. אדם במצב של פיקוח נפש, אין להשתהות בהצלתו ובוודאי שאין לשאול רב כיצד לנהוג עימו, ועל כגון זה נאמר: "הרי זה שופך דמים" (שו"ע או"ח שכ"ח, ב'); וכן: "מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח" (רמב"ם פ"ב מהלכות שבת, ט"ז).
מגנים את הרב שלא לימד את בני עדתו, שצריך לחלל שבת על פיקוח נפש, ואין הדבר פשוט להם, עד שגם במקרה כזה הם באים לשאול. הרב צריך ללמד את בני עדתו בעיקר את ההלכה למעשה, ומתוך כך ילמדו להפעיל שכל ישר בהלכה ובאורחות החיים היוצאים מתוך עולם ההלכה. אדם שהוא תלותי באופן תמידי, הרי שהוא יכול בסוף לאבד נפש בישראל, כי את שכלו הישר לא הפעיל.
אמנם מצינו שאדם ילך להתברך אצל חכם אדם גדול, כלשון הגמרא (ב"ב קט"ז א'): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: 'חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה'". אבל אין החכם רופא ולא מומחה, אלא יכול להתפלל על החולה, ובסופו של דבר אין כתפילת החולה על עצמו, שאין לך תפילה מעומקא דליבא כתפילת האדם על בעיותיו שלו, ו"לב יודע מרת נפשו".
הגמרא בברכות (ל"ג א') אומרת דבר תמוה: "אמר רב אמי: גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: 'כי א-ל דעות ה''. וכל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו, שנאמר: כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו".
נשאלת השאלה: אדם שלא התברך במנת משכל גבוהה - נידון לאכזריות? אלא, נראה שביאור הדברים הוא, שכל מי שיש בו דעה, אך אינו מפעיל אותה במקום הנכון, עליו אסור לרחם. כי כשיש לך כלים, מדוע אינך משתמש בהם? כל בר דעת ברור לו, שהרבנים אינם נמצאים מעל חוקי התורה, ואין סגולה מגיעה מתוך עבירה, כי אסור לעשות מצווה הבאה בעבירה.
יחון אותנו ה' בבינה ובהשכל, לבל ניכשל בזה ובבא.