ימי ספירת העומר, ימים נשגבים הם. חוץ ממנהגי האבלות שאנו נוהגים בהם עקב פטירת תלמידי רבי עקיבא, יש ליתן דעתנו לעניין הלכתי נוסף הנמצא בימי ספירת העומר, והוא איסור 'חדש'.
נאמר בתורה: "כי תבואו אל הארץ ...וקצרתם את קצירה... ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את הקורבן...." (ויקרא כ"ג). מכאן למדו חכמים, שתבואה ממיני דגן (דהיינו: חיטים, שעורים, שיפון ושיבולת שועל), שנשרשה בקרקע לאחר ששה עשר בניסן ונקצרה לפני הפסח הבא, נקראת 'חדש' ואסורה באכילה עד תחילת ליל ששה עשר בניסן.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לא רק אכילת חדש הייתה אסורה באכילה, אלא גם קצירת התבואה החדשה הייתה אסורה לפני שהביאו את קורבן העומר, כלשון הכתוב: "ראשית קצירכם" – קצירה ראשונה תהיה לשם קורבן העומר, שהייתה נעשית באופן טקסי. אך בזמן הזה התירו הפוסקים לקצור לפני ט"ז בניסן.
בתבואת ארץ ישראל, לכל הדעות נהוג בזה"ז איסור 'חדש' מן התורה. אך למעשה האיסור אינו מצוי, כיוון שזמן הזריעה בדרך כלל הוא בתחילת החורף, והקצירה היא בדרך כלל רק לאחר הפסח. אף שזוהי מצווה התלויה בארץ, פסק המחבר בשולחן ערוך יו"ד סי' רצ"ג, שאיסור חדש אסור בין בארץ ובין בחו"ל, בין על ישראל ובין על עכו"ם.
הרמ"א במקום כתב היתר לתבואת חוץ לארץ, מכוח ספק ספיקא: ספק אם היא משנה שעברה, ואם תאמר שזו תבואה משנה זו, יתכן שנשרשה קודם העומר. ובכל אופן כתב המשנה ברורה באור החיים סי' תפ"ט, מ"ה: "רוב העולם אין נזהרים כלל באיסור חדש, ויש שלמדו עליהם זכות. ומכל מקום, כל בעל נפש לא יסמוך על ההיתרים ויחמיר על עצמו, משום שלהרבה מגדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני".
ה'בית חדש' (הב"ח) מעיד, שהמנהג פשוט במקומותיהם בחו"ל, לנהוג היתר, ואף גדולי התורה שהיו לפנינו לא היו אוסרים שתיית בירה שנעשתה מתבואה שלא התירו העומר. הגר"א לעומתו החמיר מאד בדין חדש בחו"ל וכתב: "וכבר היכו על קודקודו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידם...".
סביב פולמוס זה של איסור 'חדש' נרקמו מעשיות, ואחת מהן הובאה בספר 'זכרון טוב', שהבעל שם טוב הק' זי"ע שאל בחלומו על חדש בזמה"ז מה הדין, והשיבו לו שלאחר פטירת הב"ח ציננו את הגהינום ארבעים יום לכבוד הב"ח. בבוקר עמד הבעל שם טוב ושלח להביא שכר מן החדש ושתהו ואמר: כדאי הוא הב"ח שמתיר לסמוך עליו. החת"ס השתמש בביטוי של 'חדש אסור מן התורה' - שלא לחדש דברים שלא שיערו אבותיכם.