נוהגים המתחתנים בימינו, להתכנס בחדר ייחוד לאחר החופה, כדי לאכול יחד, להצטלם בנחת, וכן לגרום לאורחים להתיישב וליהנות מסעודת המצווה שהכינו לכבודם החתן והכלה.
מה המקור למנהג זה של כניסת החתן והכלה לחדר ייחוד?
בדרשות מהרי"ל (הל' נישואין דף ס"א ע"א) כתב: "מנהג קדמונים ליחד החתן והכלה אחר שבע ברכות בחדר אחד, ואוכלים שם ביחד, כדי שיהא לבו גס בה, ואין שם רק אישה אחת מקרובות הכלה, המשרתת להם. ורק לאחר מכן נכנסים הקרואים לאכול עמהם ולשמחם. והאידנא נשכח המנהג, והכל נכנסים שם, ואין שם שום ייחוד, ולא נכון הוא".
הרמ"א בהגהתו (אה"ע סי' נ"ה ס"א) כתב: "פורסין יריעה על גבי כלונסאות, ומכניסין החתן והכלה תחתיה, ומקדשה שם. ואחר שמברכים ברכת אירוסין ונישואין, מוליכין אותם לביתם, ואוכלים יחד במקום צנוע, וזוהי החופה הנוהגת עכשיו". דהיינו, לפי הרמ"א גמר החופה נעשה ע"י כניסת הזוג הנישא לחדר ייחוד.
ולכן כתב הב"ח (שם): "שעיקר החופה הוא מה שמתייחדין במקום צנוע ואוכלים שם, כמו שכתב הרמב"ם והטוש"ע, ולכן יש למנוע מלכנוס שם רבים, שאם כן אין כאן ייחוד ולא מקום צנוע".
כתב על זה הבית שמואל (סק"ה): "משמע (מדברי הב"ח) שמועטים יכולים להיכנס לחדר ייחוד, ואין בזה טעם, דהא בעינן ייחוד הראוי לביאה, ולכן יש למנוע שלא יכנס שם שום אדם, כדי שיהיה ייחוד גמור".
מדברי המהרי"ל אמנם מוכח כהב"ח. אך למעשה אנו רואים, שבני אשכנז נזהרים בענין הייחוד סמוך לברכת הנישואין, שלא ייכנס שם אף אדם, ומכאן התפצל המנהג לאשכנזים ולספרדים. מנהג אשכנזים להיכנס לאחר החופה לחדר ייחוד, בפני שני עדים, השוהים בחוץ. הספרדים לא נהגו להיכנס לחדר ייחוד, אלא המסתפקים בייחוד שלאחר החתונה בבית, כמשתמע מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות ה"א), ומדברי מרן הש"ע (סי' נ"ה ס"א), שעניין החופה הוא, שיביא החתן את הכלה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו.
כמובן, נשאלת השאלה, מדוע הספרדים לא נוהגים לעשות את ייחוד החתן והכלה מיד לאחר שבע ברכות? בשלמא לדעת הפוסקים הסוברים, שהחופה אינה ייחוד, אלא פריסת הטלית על ראש החתן והכלה בשעת ברכת נישואין – ניחא; אבל להרמב"ם ומרן הש"ע צריך לעשות הייחוד מיד לאחר שבע ברכות, שהרי כל הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן.
ניתן להשיב ע"פ דברי ערוך השלחן (סי' נ"ה ס"ק ט"ו), שמכיוון שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, לכולי עלמא אין צריך עדי ייחוד שלפני הביאה לגמר נישואין, ואדרבה מכוער הדבר. ומ"מ, הנוהגים להזמין עדים לכך, יש להם על מה שיסמוכו. מהבדלי המנהגים משמע, שהספרדים, הנכנסים לחדר לאחר החופה, נכנסים לחדר סתם, ולכן אינם צריכים עדים ששוהים מחוץ לחדר.
כמה זמן צריכים העדים להמתין מחוץ לחדר, למנהג האשכנזים, עד ש'ישוחררו' לסעודת המצווה? כתב על כך בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ב סימן שמ"ד), שצריכים להישאר כשיעור ביאה ולא רק רגע אחד בלבד, ועל כן כתב: "הוריתי לעדי יחוד תחת החופה, שיעמדו שם לערך בין חמש לשבע או תשע דקות".
זכורני, שפעם הייתי עד בקידושין שסידר מו"ר מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל, ושאלני כמה זמן אתם העדים צריכים להשתהות? עניתי לו שישנן כמה שיטות בדבר. והוא ענה לי, שמנהג ירושלים די ב-5 דקות, אך בבני ברק בינתיים ממתינים 9 דקות...