על תלונת עם ישראל במדבר: "קצה נפשנו בלחם הקלוקל" (המן), פגעה בהם מידת הדין באמצעות הנחשים השרפים, "ששורפים את האדם בארס שיניהם" (רש"י). הנחש, מימי חטא אדם הראשון, החטא הקדמון, משמש כלי לפגיעה באדם: הן במובן של פגיעה רוחנית, כמו למשל בהדחת חווה ואדם לחטא, ועל כן נקרא בלשון חז"ל 'מסית'; והן במובן של פגיעה פיסית באדם.
בשל מעמדו הייחודי של הנחש, נפסקו הלכות שהנחש מעורב בהן:
הלכות תפילה: פוסק השולחן ערוך, שהעומד בתפילת שמונה עשרה, "אפילו נחש כרוך על עקביו, לא יפסיק; אבל עקרב פוסק, ונחש גם, אם רואה שהוא כועס ומוכן להזיק פוסק". החילוק בין נחש לעקרב מייצג תפיסה שהיתה רווחת בעולם, שנחש אינו מקיש לחינם, לעומת עקרב. אך רבים מהפוסקים מכריעים, שכיום נחש הנמצא בסביבת אנשים, ולא ידוע בבירור ע"י מבינים, שאין הוא מסוכן, צריך להפסיק מיד את התפילה בתזוזה ממקומו, וכן בדיבור, כדי להתריע אנשים שיתרחקו ויזהרו.
ולאו דווקא נחש ועקרב, אלא כל בעל חיים אשר יש חשש לסכנת חיים מחמת פגיעתו, חובה לזוז ולהתריע. אך בעלי חיים שידוע בבירור שאינם מסוכנים, אסור להפסיק בדיבור באמצע שמונה עשרה. ואולם, הפוחד מהם ומוטרד מהימצאותם בסביבה, מותר לו לעקור ממקומו, ללכת למקום אחר ולהמשיך שם בתפילה בנחת.
הלכות שבת: בשבת אסור להרוג כל בע"ח, משום איסור נטילת נשמה. בכל אופן, מותר לקטול כל חיה ורמש, שנשיכתם מסכנת חיי אדם, ומותר לקוטלם אפילו כשהם עדיין רחוקים, ואינם רודפים אחרי אדם, ואפילו כשהם בורחים מפניו. לכן נחש המהווה סכנה בהכשתו, מותר ואף מצווה להורגו בשבת מפני פיקוח נפש. פשוט הדבר שמי שהוכש ע"י נחש או עקרב, הווי סכנת נפשות ומותר בשבת ואף מצווה לעשות הכל כדי להביאו לבי"ח לטפול מיידי.
הלכות כשרות: כלל גדול נקוט בידינו: "סכנתא חמירתא מאיסורא". לכן פסק בשולחן ערוך: "שלושה משקים: מים, יין וחלב, שנשארו גלויים, בין ביום ובין בלילה, במקומות שמצויים שם נחשים או עקרבים, נאסרו בשתייה". משך זמן הגילוי האוסר קצר ביותר. החשש הוא שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, ובשולחן ערוך הוסיף בדין זה: "ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר".
כתב השל"ה: "מכל מקום, שומר נפשו ירחק". והגר"א היה נזהר בזה מאד גם כיום. יש פוסקים שכתבו, שיין מגולה אין מקדשים עליו ואין משתמשים בו לדבר מצווה.
בשני אופנים נוספים מצינו גדרי נחש בהלכה: חיות רעות שהמיתו אדם, נחלקו התנאים בפני איזה בי"ד דנים אותם. רבי עקיבא סבר: "כל אלה החיות הרעות (הנמר והברדלס וכו'), מיתתן בבי"ד של 23, אבל הנחש, כל הקודם להורגו זכה". ונפסקה הלכה כרבי עקיבא. וזאת למה? משום שדווקא בחיות אחרות אפשר שיהיו בנות תרבות שאינן מזיקות, אלא פוגעות כדי למצוא אוכל לנפשן, מה שאין כן בנחש, שכל כוונתו להזיק.
הגמרא במס' ברכות, פרק תשיעי, בסוגיית החלומות, קובעת: הרואה נחש בחלום, סימן שפרנסתו מזומנת לו; ואם רואה שהוא נושכו – נכפלת פרנסתו. אף שכיום אין פתרון החלומות ברור (עיין במאמר האברבנאל בעניין החלומות), בכל אופן יכול לצפות לטוב, לחשוב טוב ולהתפלל שהחלום, שהוא בגדר נבואה קטנה, תגשים את עצמה. ובוודאי שאם נחש סימן הוא לפרנסה, הרואה נחש בחלום, גם אם הוא מבועת, אינו צריך לעשות 'הטבת חלום'.